אירופה בעת החדשה המוקדמת/הרפורמציה הקתולית: ועידת טרנט; מסדר הישועים ומסדרים חדשים אחרים, מיסיון

היום בשיעור נדון על הרפורמה הקתולית. המושג החל להיות בשימוש לפני כ-30 שנה. לפני כן, מקובל היה לכנות את הרפורמה הדתית בשם "קוֹנְטרַה רפורמציה" (בגרמנית : Gegenreformation). נשים את תשומת לבנו לטביעת המושג שנעשה על פי בחירה אידיאולוגית.

השם המסורתי "קונטה רפורמציה" הונח בידי אנשי רפורמה (פרוטסטנטית, לותרנית, אנגליקנית), תיאולוגים והיסטוריונים פרוטסטנטים גרמניים ששלטו במידה גדולה על התפתחות הדיסציפלינה, המחקר של ההיסטורית הדת במהלך המאה ה-19 ומחצית הראשונה של המאה ה-20. לדעתם תגובת הקתולים לרפורמה הייתה התנגדות, "קונטרה".

המושג "רפורמציה קתולית" מכיר בכך שהייתה קיימת רפורמה בקרב הקתולים. אנו נעקוב אחר הממדים השונים של כל אחד רפורמה זו:

1. יש לדבר על רפורמציה קתולית שמקבילה לרפורמציה אחרות באותה תקופה (אלו שדנו בשיעור הקודם).
2. נסביר כיצד הרפורמציה הקתולית החלה עוד לפני 1517 והיווה הרבה מעבר להתנגדות אל הפרוטסטנטים.
3. נאבחן את ההבדלים וקווי הדמיון בין כל תנועות הרפורמציה הדתיות האלו.

הרפורמה של הכנסייה המערבית

תנועות רפורמה - תיקון התקיימו בכנסייה המערבית במשך כל תקופת ימי הבניינים. אלו דרשו מסכת שינוים והצביעו על פגמי הכנסייה. הם קראו לחזרה אל כנסייה טהורה יותר, כלומר אל הכנסייה שהתגבשה בימיה הראשונים, בתקופת ישו ושליחיו.

ככל שמסדרי נזירים הפכו לעשירים יותר כך נוצר פער בין חובת הענווה המוטלת על הנזיר לבין המציאות חברתית-כלכלית בה הנזירות הייתה מרכז העושר. אכן, בתקופה זו, אחד השינויים המתמידים היו תנועות תיקון פנים כנסייתיות כלומר גלי רפורמה-פנים במנזרים. הקושי ברפורמה דתית היה הרבה בעיקר בכנסייה החילונית.

פניה הכנסייה

שני פנים לכנסיה:

• כנסייה חילונית – הכנסייה כמנגנון אדמיניסטרציה המנוהל בידי כמרים ובאחריותם ניהול החיים של ההדיוטות וסיפוק צרכיהם.
• כנסית הנזורה, הרגולה – הכנסייה שמספקת את צרכי הנזרים/ות. הכנסייה הרגולה בה חיים הנזרים על פי רגולה, תקנון.

נחזור לדברנו, בכנסיית הנזורה עברו רפורמות באופן תמידי ואילו בכנסייה החילונית היה קושי בביצוע רפורמות. הסיבות היו שונות. דנו שחלק גדול מהכמרים היו בעלי השכלה מעטה. חלקם לא חיו חי פרישות ולא יכלו להנחיל את אמונת הדת כיוון שלא היו בקיאים בה. ככל שעולים בדרגות ההיררכיה בכנסייה, כך אנו נתקלים ביותר התנגדות לתיקון דתי.

רב הדרג הגבוהה בכנסייה: בישופים (מנהיגים דתות של מחוזות), ארכיבישופים ופטריארכים, קרדינלים (70 ישבו ברומא שניהלו את הכנסייה), היו ממשפחות אצולה אירופאים. הם ציפו להמשיך ולקיים אורך חיים של אצילים על אף היותם מנהלים משרת קודש. לכן, הם השתמשו במשאבי הכנסייה אותה נהלו לצרכיהם האישיים ושל משפחתם. הם לא נהלו באופן תיקן את חיי הדת במחוז, במילים אחרות לא היה מתן השכלה לכמרים.

השחיתות המובנת הגיעה עד רומא. האפיפיורים עצמם היו בני אצולה של משפחות איטלקיות וכך גם הקרדינלים אשר היו אצילים רומאים. מטרתם העיקרית הייתה לנצל את תקופת השהות ברומא עבור התעשרות מהרה להם ולבני משפחתם.

ככל שאנו עולים בהיררכי הכנסייתית כך קטן האינטרס לרפורמות. לכן רפורמות שהצליחו להתקיים במחוזות קטנים נתקלו בקשיים בכל פעם כשניסו להפוך אותם לרפורמה כללית. בשלהי ימי הבניינים, עוד לפני הרפורמה של לותר, יש תנועות רפורמה של הכנסייה החילונית כמו באנגליה, ארצות השפלה, הולנד.

רפורמה של הכנסייה החילונית, פנים קתולית בספרד

ספרד היא מדינה מרכזית, קתולית להבדיל מאנגליה (אשר קטנה במספר האוכלוסין ורחוקה מרומא). במאה ה-16 עלתה בחשיבותה והפכה לאימפריה הגדולה ביותר ברומא בזכות עושרה. זו הסיבה לכך שספרד נהלה את האפיפיורות במאה זו.

ספרד הפכה למדינה מאוחדת בסוף המאה ה-15 כתוצאה מנישואים בין פרננדו השני, מלך אראגון (Ferdinand,1479-1516) לאיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה (Isabella, 1476-1504). שניהם היו אישיים הדוקים שהזדעזעו מהשחיתות המוסרית ובערות בכנסייה הספרדית.

המלך והמלכה קבלו אישור מהאפיפיור להפוך להיות הסמכות הדתית העליונה בכל ספרד וכך הם ניהלו את הכנסייה כ"דת ומדינה". כל מעשיהם נעשו מתוך נאמנות מוחלטת לאפיפיור. הם החלו מיד עם רפורמה שיטתית במנזרים בספרד שכללה :

1. למידה על הבעיות הדתיות הייחודיות במחוז:
   • נוכחות פיזית, התגוררות של איש הדת במחוז הדתי שלהם.
   • שירות במחוז אחד ולא מספר מחוזות בו זמנית.
2. עודדו אנשי כנסייה, הומניסטים ורפורמאטורים. החשוב בניהם הוא הקרדינל פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס הממונה לראש הכנסייה בספרד והמוודה האישי של המלכה.

רובד ראשון : הפצת הדת לאנשי כמורה ולהדיוטות

סיסנרוס הקיים כנסיה דתית בספרד בנוסח הרפורמה ההומניסטית. הוא עזר בתרגום הביבליה (ספרי הקודש) לספרדית, תמך בהפצה ותרגום של ספרי הדרכה וספרים מסיטים דתיים של שלהי ימי הביינים, בעיקר על נשים מסטיקיות-איטלקיות שפעלו באותן שנים. כתוצאה מכך, במאות האחרונות של ימי הביניים, יש פריחה מיסטית-נשית באזורים שונים באירופה. במאה ה-15, יש פריחה בעיקר באיטליה (גם בארצות השפלה) אשר התפשטה לספרד.

סיסנרוס הדגיש את חשיבות של הצדקה כמכשיר לגאולה. הוא אסר על מכירת שטרות מחילה (אינדולגנציה) בספרד ועודד הפצה של כתבי ארסמוס גם להדיוטות.

רובד שני:אינקוויציה הספרדית (Inquisition 1480)

סיסנרוס הקיים את "אינקוויזיציה ספרדית" לשמירה על האחדות הדתית בספרד. עוד קודם לכן היו קיימות בימי הביניים אינקוויזיציות. האינקוויזציות בימי הביניים היו ועידות חקירה זמניות מטעם האפיפיור שבחנו את המצב הדתית באזור ובזמן מסוים בכדי לבער תנועות מינות.

"אינקוויזיציה הספרדית" (1480)היה מוסד קבע שמטרתו הראשונה היה לחקור את מידת האדיקות הדתית של יהודים שהמירו (מרצון או לא מרצון) את דתם במהלך המאה ה-15.

בשנת 1391, הוצאו גזרות בקטלוניה, עיר בירת ברצלונה. החוקים הובילו לכך שכ-1/3 מיהודים המירו את דתם, חלקם בכפייה. יהודים אלו המשיכו לקיים אורח חיים יהודי באופן זה או אחר וכולם שמרו על קשר משפחתי עם משפחותיהם היהודיות והלא יהודיות.

סיסנרוס לא מוכן היה לסבול את אותה שכבה מעורפלת, כפי שכונו "הנוצרי החדש" . הם הפכו להיות המטרה הראשונה של האינקוויזיציה הספרדית. חשוב לציין שהאינקוויזיציה לא פעלה נגד יהודים או מוסלמים אלא רק נגד יהודים לשעבר, "נוצרים חדשים", יהודים ממומרים.

אחרי גירוש ספרד (1492) וכיבוש ממלכת גרנדיה, הממלכה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי, האינקוויזיציה תרחיב את פעולתה כיוון שיש עתה גל שני בהמרת דת יהודית גדולה (1/3 המירו בשנת 1391, 1/3 המירו אחרי 1492 ו-1/3 עזבו). כלומר הגירוש רק הגביר את התופעה של "נוצרי חדש" ובהמשך הכפייה של הנצרות על המוסלמים הובילה להגדלה הבעיה בזהות הנוצרית.

האינקוויזיציה הספרדית פעלה במהלך המאה ה-16 וה-17. לאחר תקופת סיסנרוס, אחרי הרפורמה הפרוטסטנטית והאיום שלה על הקתולית, אותה אינקוויזיציה תתחיל לרדוף בספרד גם אחר אנשים ארסמוסים ומיסטיקנים אשר אותם עודד סיסנרוס בעצמו. כלומר בשנות 40-50 האינקוויזיציה תתקוף דווקא את אותם זרמים רפורמאטורים אותם הביא סיסנרוס.
לפיפך, האינקוויזיציה הרחיבה את פעולתה : מיהודים מומרים לזרמים פנים-קתולים בעיתיים. בהמשך היא תרדו אחר כמרים שאינם נוהגים על פי ספרי הדרכה והאורתודוכסיה, מאמינים פשוטים שמאמינים במה שעתה מכונה אמנות טפלות, מוסלמים ועוד. היא תתקיים עד שלהי המאה ה-18.

רפורמה של הכנסייה הפנים קתולית באיטליה

באיטליה, יותר ויותר אנשים חילונים מקיימים אחוות דתיות שמתארגנות מרצונם במסגרת דתית ואשר אינם לוקחים על עצמם שבועות נזורה אבל חיים חיי אדיקות. הם מקדשים עצמם לפולחן דתי, כגון, צדקה, הוראה, איסוף תרומות ליצירת פסלים, הזמנת תמונות של אירועי דת ועוד. מבין האחוות (Confraternities Oratories) הללו נזכיר שנים.

אחוות האהבה האלוהית (Oratory of Divine Love)

הוקמה בעיר ג'נובה (עבירת: גנואה) בשנת 1497 בידי אישה הדיוטות, קתרינה מגאונה (Catherin of Genoa ; שנים 1447-1499). קטרינה הטיפה לכך שלהדיוטות יש תפקיד בביצועי החיים הדתיים של הקהילה. הם צריכים להתפלל ולהתוודות כמה שניתן. הם אף צריכים להתפלל גם אם אין כומר.

סניפים של האחווה התפשטו באיטליה ואחדו בתוכם אנשים מכל השכבות והתפקידים (חילוני, כמרים, עשירי, עניים, נשים , גברים). אלו הקדשו זמן רב עבור תפילה, וידוי ופעולות צדקה בקהילה (מימון בתי יתומים, מטבחים לעניים, בתי מלאכה לעבודה ציבוריות ועוד). יש כאן תודעה חדשה בקרב האצולה, בה נשים מבצעות פעולות של "משרתות", עבודה פיזית כמו חילוק מזון לעניים. במילים אחרות, יש שינוי בתפקיד של ההדיוטות בתקופת ימי הבניינים. הם החלו להאמין שמעשי הצדקה יזכו אותם בנקודות בעולם הבא.

אחוות אורסולה הקדושה (Order of St. Ursula\Ursulines 1612)

אנג'לה מר'גי מברשה (Angela Merici de Brescia ; 1474-1540) הקיימה מסדר של נשים הדיוטות בברשה על שם "אורסולה הקדושה". המסדר התמקד בחינוך נשים ובעיקר נערות עניות. גם זה שינוי חסר תקדים מאחר ומעט נשים קיבלו חינוך. אם אישה קיבלה חינוך היה זה באופן לא מסודר , בעיקר בנות מהאליטה הגבוהה של אצולה, מלוכה ועירוניות.

בצפון איטליה ובהמשך דרום צרפת התפשט הארגון לאזורים אחרים באירופה. רוב הנשים היו אלמנות עשירות שלא נשבעו שבועות נזירות. הן עברו לגור יחד והקדישו את חייהן לחינוך ילדות. במשך 60-70 שנים, אפשרה הכנסייה את פעילות הארגון. בשלהי המאה ה-16, בשנת 1612 הכנסייה לחצה על התנזרות של בנות הארגון בגלל:

1. הוראה שייכת באותה תקופה לכמרים.
2. בריאות וביטחון הציבור - יש משהו לא ראוי ואף מסוכן בכך שנשים אינם תחת חסות גבר והסתובבו באופן חופשי במרחב הציבורי.

הנשים לקחו על עצמן את דברי השבועה וכך כוחן גבר בזכות חסות הכנסייה. הנשים הללו נטלו על עצמם סיכוים רבים, למשל בשנת 1620 הקימו בנות הארגון בקנדה בית ספר לאינדיאניות, אזור נידח לאותה תקופה עם תרבות שיכלה להיות עוינת ל"לבנים".

מריה גיאר דה ל'אינקרנסיון (Marie Guyart de l’Incarnation ; died 1672) הייתה מטור (Tours) היא יסדה את הארגון בצרפת (1599-1639 moves to New France). היא עברה לקוויבק סיטי שבקנדה והשאירה אוטוביוגרפיה ספיריטואלית ומאות מכתבים על חייה בקרב האינדיאנים ("הפראיות") אותן שם היא חנכה.

האחווה הישועית שמם הרשמי הוא ה"חבורה של ישו" (Jesuites; Societas Jesu ;1540)

יתכן כי האחווה מסמלת את המעבר מרפורמה קתולית לקונטרה רפורמה.

במאה ה-16 הוקמה האחווה הדתית "הישוית" בידי אביר-חייל ספרדי בשם איגנטיוס מלויולה (Ignatius of Loyola ; 1491-1556) אשר נפצע בקרב. בזמן החלמתו, הוא קרא ספרי קודש משלהי ימי הביניים וחווה מספר חוויות מיסטיות. אחרי תקופת התבודדות הוא פרסם ספר בשם "התרגילים הרוחניים" (Spiritual Exercises; נרשם ב-1530s, הודפס ב- 1548) שבמהירות הפך למדריך הרפורמה הקתולית. ניתן לומר שעד היום הוא ספר תרגילים חשוב בדת הקתולית ואולי אף בנצרות כולה (מפני שפרוטסטנטים עיוותו את התרגילים בכדי להתאים אותם לאמונות שלהן). הספר הציע אוסף של מדיטציות ברמות קושי שונות כשהמטרה העילאית היא הגעה לאחדות עם האלוהות.

ספרי הדרכה היו קיימים מאז ומתמיד, לרב שימשו נזירים/ות. בשלהי הביניים היו קיימים ספרים כמו Imitation of Christ (חיקוי ישו) עבור הדיוטות. הייחודיות של איגנטיוס היה במסעו האישי. החל מאיש הדיוטות, חוויה מיסטית, לימודים במנזר, נסע לפריז ללמוד בפקולטה לתיאולוגיה ושם ריכז את קבוצת תלמידיו. הקבוצה ניסתה לבקר בארץ הקודש ומשלא הצליחו החליטו להפוך לנזירים. בשנים 1530-1540 רכז בפריז קבוצת סטודנטים שרובם ממוצא ספרדי, ממשפחות יהודיות לשעבר (5/7 הראשונים הם ממשפחות אנוסים). בשנת 1540, הקבוצה הקטנה קבלה אישור מהאפיפיור להפוך למסדר דתי הידוע בשם "ישועים".

בניגוד למנזרים אחרים שהתמקדו בתפילה וחיים מבודדים, הישועים היו צבא האפיפיור שזזו על פי הצרכים הרוחניים שלו במטרה של מיסיונריות והשלטה מחדש של הקתוליות באזורים בהם נחלשה או עוד לא הגיעה. זה הוא ההסבר לטענה כי האחווה מהווה תפר בין רפורמה קתולית לקונטרה רפורמה נגד רפורמות אחרות. הישועים נדדו במהלך מחצית המאה ה-16 והיו להן שלוש מטרות :

• מיסיונר (Mission)
• חינוך.
• עיצוב מחדש של אזור פרוטסטנטים.

הם הגיעו כמעט לכל מקום בעולם, לפעמים נחלו הצלחות ולפעמים לא  :

• 1540 הודו – נצור משכבות נמוכות.
• 1548 קונגו (אפריקה) - מנצרים את המלך
• 1549 ברזיל ודרום אמריקה
• 1549 יפן – הם מנצרים אחוז רב של האוכלוסייה בשתי ערים.
• 1551 סין – תחילה מצליחים לנצר חלק קטן מעילת אולם לאחר מכן הם נוחלים כישלון. לאחר 150 שנה הם מגורשים.
• הצלחתם הגדולה ביותר הייתה בפולין שבה האליטה הקלווינסטית הפכה מחדש לקתולית ונותרת אחת המדינות הקתוליות ביותר עד שנות ה-90 של המאה ה-20.

הישועים הקימו בתי ספר בכל רחבי אירופה ולאחר מכן ביבשת אמריקה. הם העניקו חינוך חינם, דתי והומניסטי, בהמשך גם מדעי. הם הופכים להצלחה. במהלך שנות ה-17, 18 הם הופכים לביתי הספר שבהם רכשו בני האליטה וכן גם הצאר הרוסי השכלה. רוסיה (לא קתולית) אף הזמינם להקים מערכת בתי הספר ברוסיה תוך סכנה שצעיריה יהמרו דתם לנצרות וזאת בעקבות הרווח הגדול.

קונטרה רפורמציה

ועידת טרנטו (Council of Trent\Trento ; 1545-1563)

בשנת 1545, האפיפיור פאולוס השלישי (Pope Paulus\ Paul II ; 1534-1563) כינס ועידה כנסיית בכדי לדון על עצירת הסחף הפרוטסטנטים. בשלב זה כ-40% אחוז מאירופה קיבלה את הפרוטסטנטיות בגווניה השונים, יש תחושה שצרפת מאוימת ושהסחף עוד לא נגמר. הוא כנס תיאולוגיים, קרדינלים, פרופסורים לתיאולוגיה, אבות מנזרים, בישופים ואנשי כנסיה בעירה טרנטו בשצפון מזרח איטליה בכדי לשבת ולבדוק מחדש את כל עקרי האמונה הקתולית כפי שהתגבשו במהלך ימי הבניינים – היכן הכנסייה טועה ויכולה לבוא לכרת הפרוטסטנטים ועלו עקרונות היא אינה מוכנה לוותר גם אם זה יעלה פיצול דתי בכנסיה המערבית.

לראשונה, הכנסייה, בהנהלת האפיפיור, מוכנה לדון בכל האספקטים גם התיאולוגים וגם המנהלים של הכנסייה המערבית ולא פוסלת דיון בשום נושא שהוא. לחלק הדיונים מגיעים גם תיאולוגיים פרוטסטנטים בכדי שיסבירו את עמדותיהם.

כעשרים שנה יש דיונים בנושא ובתומם הכנסייה הקתולית מאשרת מחדש את רוב המוחלט של עקרונות הדת הקתולית כפי שהתקבעו במהלך ימי הבניינים. היא מדגישה שרק שאנשים שהסתמכו לכומר על ידי הכנסייה הקתולית הם הצינור המסוגל להעביר את החסד האלוהי (ולכן הסקרמטים ואנשי הדת חשובים), מאשרת שפטארוס קיבל את הבכורה מישו שהעביר לבישוף רומא שהעביר לאפיפיור ולכן, מעמד האפיפיור מקובע במסורת וכתבי הקודש, כמרים צריכים להיות מובדלים מהדיוטות על ידי הימנעות חיי מין, בזכות חסדי העבר יש לכנסייה קופה ולכן היא רשאית למכור שטרות מחילה, קדושי הכנסייה ויכולתם לתווך למאמין לאל. כנגד לותר שאמר Sola Scriptura, רק מה שכתוב בכתבי הקודש, עונה הכנסייה Traditio et Scripure, כתבי הקודש אבל כפי שהובנו על ידי המסורת הדתית. אם כן יש פה פן שמשר מאוד, קונטרה רפורמי של ועידת טרנטו ולכן, כמנהג אבותינו בידנו הם שוללים את דעת הפרוטסטנטים.

צד שני בדברים מסוימים הכנסייה הקתולית אומרת במובלע שבהם היא טעתה והם השחיתות וסדר הארגון. הכנסייה עתה מבקרת ובודקת שכמרים אכן מתגוררים במחוזותיהם בהם משרתים, כמרים חייבים להיות בעלי השכלה ולכן קמים בתי מדרש, הנדבות של המחוז צריכים לפנות אל פעילויות במחוז של אותו כומר עבור צדקה. הכנסייה מוציאה לאור ספרי הדרכה לאור, מתחייבת להדרכת כמרים ומציינת את חובת הכמרים בתורתם הם להשכיל את המאמינים ולכן קמים בתי ספר בכל כפר.

פן ראשון לאחר ועידת טרנטו

דוגמא לכומר "חדש" הוא קארלו בורומאו ארכי-בישוף של מילאנו, המחוז הגדול והעשיר ביותר בכנסייה הנוצרית-קתולית. כפי שהיה מקובל שהארכיבישוף של מילאנו נבחר בידי משפחות העלית העשירות ביותר בכדי להשתמש במשאבים עלו לאינטרסים אישים, כך הגיע קארלו ממשפחות אלו. כאשר הוא הופך מהפך דתי ב-1559 עוזב את רומא ועובר לחיות במילאנו ומתחיל להשקיע את הכספים בהקמת בתי חולים, בתי ספר, סמינר תיאולוגי, הוא מקים בתי מחסה לזונות (נדוניה וחזרה למוטב), מחסה לאלמנות ויתומים (למידת מקצוע).משרדו היה פתוח לקהל הציבור בו יכלו העם להתלונן בפני אצילים, מפקח על הכמרים במחוזו על ידי :

1. צוות ששולח לביקורים דתיים שבודקים את התנאים הדתיים ואיכות הכומר (כתיבה, השקעת כספים), תיקונים מפעם קודמת.
2. הוא עצמו נוסע לאזורים אף לנדחים ביותר בהרי האלפים – כמובן נדהם לגלות שבאזורים לא התקיימו חיים דתיים 40 שנה.

הוא שולח מורים לכפרים, ספרי קודש, תשמישי קדושה. הוא מנהיג את ספר ההוראה או השינון, "קטכיזם דתי" (Catchecism) שהופך לספר הפופולארי ביותר להוראת עקרי הנצרות לילדים וילדות. הספר בנוי כספר של שאלות, תשובות שמאפשר לאנשים שאינם יודעים לקרוא ולכתוב מסיבות שונות (בית ספר פתוח פעמים בשבוע) יכולים ללמוד בשינון בעל פה. יש היסטוריונים הטוענים שרק במחצית המאה -16, האיכרות של אירופה נהיית לראשונה נוצרית (עד אז תערובת של אמונות).

בעקבות קארלו יש דור של בישוף המתנהגים כמוהו הוא הופך למודל להערצה. הרבה אנשים ואפיפיורות מתנגדים לו ומאמינים שאנשים מעמדו צריכים לשבת ברומא ודואגים שהדיוטות יהיו משכלים, אלם המודל שלו נהיה מודל של איש הדת החדש.

פן שני לאחר הועידה – פיאור של כנסיות חדשות

מטרת הפאר הייתה ליצור יראת קודש בקרב המאמינים. הכנסייה הזו היא בירוקרטית מאוד, דוחות עוברים למילאנו ולרומא. האפיפיורות החדשה של מחצית ה-16 ואף ה-17, קריית הוותיקן הופך לזירת בירוקרטית שבה אלפי בירוקרטים ממלאים דוחות, מנגנון היררכי ומנוהל ביעילות גדולה בלי שום תחרות. הגוף הביקורתי היעיל ביותר בעולם של המאה ה-17.

דמיון

דברנו על הדבלים תיאולוגים בין טרנטו לפרוטסטנטיזם וגווניו. הדמיון הוא ספוקטוראלי ולא תיאולוגי. הדגשנו עד כמה מבחינה תיאולוגיות דווקא הועידה מדגישה את ההבדלים בין תנועו הרפורמה לכנסיה. מבחינה ספוקוטוראלי יש דגש על אחידות בטקסים הדתיים, ריכוזיות, על נוסח תפילה אחד, על אנשי כמורה מוכשרים ומשכילים, על אופן הניהול הנכון של חיים הדתיים.

בכנסייה המערבית המסורתית היו אלפי פולחנים כמרים חגיגות קדושי הכנסייה אך גם קדוש העיר, חגים שנופלים בלוח השנה, נוסחי תפילה שונים מעט. בתום תקופה זו יש נוסח אחיד, בשפה אחת שעליו צריך לשמור.

כל הגישות הללו מקפידים על חיי הדיוטות שחודרות לרמת הכפר.

חינוך כמרים – ספרים, סמינרים דתיים.

כומר שחייו שונים מהדיוטות של חיי דוגמא ומופת.

המודל הפריכאלי – אב המשפחה הוא מורה הדרך, המחנך והדוגמא "האב בביתו כמו המללך בממלכתו כמו האל בעולמו", חובה ציות מוחלט של אנשי הבית לראש המשפחה, אב הבית (פארטיק) וחובה לאב הבית לנהל את החיים הדתיים הנכונים של בני המשפחה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 ומהלך ה-17 הכנסייה פוגשת יותר מאמינים בחיי הפשוטים וכך כמרים אדוקים יותר. המדינה מתערבת בשירות הדת בכפיית האמונה הנכונה על המאמינים הפשוטים, נוצרת ברית בין הכנסייה לשלטון, שבה מנגנוני הענישה עומדים לרשות הכנסייה בכדי להבטיח את האורתודוכסיה של המאמינים.

מקורות חיצונים

מקורות ראשונים

• the papal bull Regimini Eeelesiiae Militantes the Institue of the society of Jesus 1540 in Olin J.C (ed) the Catholic Reformation:Savanarola to Ignatius Loyola, New York 1969
• canons and decrees of the council of trent, ON THE INVOCATION, VENERATION, AND RELICS, OF SAlNTS, AND ON SACRED IMAGES. pp 237-233