אירופה בעת החדשה המוקדמת/רנסנס והומניזם; מגיה וציד מכשפות

שיעור 1

מרנסנס לנאורות?

העבדוּת התקיימה בדיוק באותו זמן שבו פילוסופיים צרפתיים בפריז ישבו ונהלו את שיחותיהם על תקופת הנאורות. בעודם שותים תה וקפה וממתיקים בסוכר, כשגם לקפה, תה וסוכר יש קשר הדוק לקולוניאליזם.

ההיסטוריה מרנסנס להשכלה, היא תקופה של תרינאופאלית (גאווה עצמית) כיוון שבסיסה עומדת קדמה הולכת וגוברת. גם בעברית, "העת החדשה המוקדמת" או "ראשית העת החדשה" מציג ביטוי המתאר תקופה המביטה קדימה, אל הטוב הולך להיחשף. בהתאם באנגלית ושפות אחרות. מתקופת החושך, ימי הבניינים (דבר שחור, מכשפות, פורדליזם, מלחמות דבר ועוד),מרומא ועד פירנצה, שהסתיימה במהפכות הגדולות, האמריקאית והצרפתית.

המושגים ימי הבניינים, רנסנס, ומאוחר יותר נאורות, הומצאו בידי גברים משכילים שחונכו על ברכי התרבות המערבית הגבוהה ביותר, התרבות הקלאסית. התרבות הקלאסית התבססה על התרבות היוונית והלטינית. על כתבי פילוסופים ומעט כתבים היסטוריים. הייתה הכרות עם כתבי קודש נוצרים (ספרי הבשורה הנוצרים) ויהודים (בבליה). [למעשה, ההיסטוריונים המקצועיים של המאה ה-19 והמאה ה-20, עד 50 שנים אחרונות, היו חניכים של אותה תרבות קלאסית, והם מתחילים להיעלם עם התפרצות ההשכלה. כיום מעט אוניברסיטאות שומרות על המשך לימוד התרבות הקלאסית.]

המונח רנסנס

המונח נתבע בידי אנשי הרנסנס עצמם, אומנים איטלקיים בפירנצה, בשנת 1469. המונח באיטלקית Rinascita ובעברית תורגם מהמינוח הצרפתי "renaissance", לידה מחדש. אנשי הרנסנס, אלו הראו עצמם משחזרים את עידן טור הזהב של התרבות הקלאסית ובעיקר הרפובליקה הרומית במאה שלהם.

השימוש הראשוני במילה היה במאה ה-16 בידי וזארי (giorgio vasari) שהשתמש במונח האיטלקי בספרו, "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים המצוינים ביותר".

הופעת הרנסנס

ה"רנסנס" היא תופעה עירונית שהחלה במאה ה-14 ובמאה ה-15, בערי המדינה העצמאיות של איטליה. ערים בהן האליטה העירונית, "פטריקים", הצליחו לשמר על מידה של עצמאות מהאצילים. פטריקים היו אליטה ברפובליקה הרומאית. ערים כמו פירנצה, וונציה. באותה תקופה, ההסבר לתופעה היה מתוך האמונה הדתית. למשל ונציה האמינה שהאל בחר בה כבכורה שלו ואילו פרינצה האמינה שמרים הבתולה לקחה חסות על העיר. בפועל, הרנסנס צמח בערים אלו כיוון שפוליטיקאים רצו לייצב את שלטונם וחיפשו אחר מודל טוב יותר לבעיותיהם. אלו החלו לחפש אחר מקורות חדשים וגילו אותם בכתבים הקלאסיים.

אנשי הרנסנס האמינו כי האדם הוא במרכז העולם, בעל הכוח והרצון שיכולים לעצב את גורלם, לבחור בטוב. הכלים לבחירה במידות הטובות הם הלימודים ההומניזם, שמרכזם הוא חקר פילולוגי הלטינית והיוונית. הכתבים הקלאסים היו המודל לחיי האדם הפשוט, לשאיפותיו, עקרונותיו ותפיסותיו. בין היתר, איך לנהל מדינה ריבונית.

גילוי העולם הקלאסי?

רנסנס היה ביטוי לגילוי העולם הקלאסי, כביכול העולם שעד לפני מאה שנה, לא משך את תשומת לבם של האנשים. בפועל, אנשי המנזר עסקו בתעתוק כתבים. בחיי היום יום (בניינים, ארכאולוגיה) היו ביטוים ועיסוקים רבים היו קשורים לאותו עולם.כל התיאולוגיה הנוצרית, החל מהמאה ה-13, מבוססת על הניסיון לשלב בין העקרונות התיאולוגיות של הנצרות לבין העקרונות הפילוסופים של אריסטו. כלומר בתקופת הרנסנס, ישנו מעבר מעיסוק בכתבים קלאסיים פילוסופים לכתבים פוליטיים (כתבי אפלטון ותוקידידס). יש כאן שינוי בהיסטוריה מההיסטוריה כאוס-נטרי (מהאל במרכז) לאנו-סנטרי (לאדם במרכז), ממשהו שחוקר את האל למשהו שחוקר את האדם.

חלוקת התקופה בעיני אנשי הרנסנס

הרנסנס (Restitutio=Rinascita=לידה מחדש) הייתה הגדרה בידי אנשי התקופה. המלומדים ההומניסטיים חילוק את תיקוף (פריודיזציה) באופן כזה:

1. תקופת חושך
2. ישו והתקופה הקלאסית - תקופת אור
3. נפילת האימפריה הרומית וימי הביניים.
4. רנסנס.

חלק מאנשי הרנסנס טענו כי הכנסייה הובילה להשלטה וביטול של התרבות הקלאסית הקדומה. לפיכך אשמה הכנסייה בתקופת החושך. ניתן לטעון שהחל לצמוח תהליך חילון. אכן נראה התנגדות למרות הכנסייה בחלק מקרב ההוגים של הרנסנס האיטלקיים. הכנסייה לא הצליחה לפעול כנגד דעות אלו כיוון:

1. הדיוטות (אנשים שאינם אנשי כנסייה) והוגים בעירי-מדינה אלו היו בעלי מעמדם. הומניזם לא פעלו מתוך חילון אלא מתוך ביקורת כנגד הכנסייה. למשל, לורנצו ואלה (Lorenzo Valla) מקובל שהיווה סמן לפן האנטי נוצרי. בשנת 1440 הוא פרסם את "מתת קונסטנטינוס" (Donation of Constantine). "מתת קונסטנטינוס" הייתה תעודה לפיה קונסטנטינוס, קיסר האימפריה, העניק לאפיפיור את העולם המערבי.

בחיבורו מוכיח לורנצו כי התעודה חוברה לערך במאה השמינית באמצעות פילולוגיים. למשל זיהה מילים שהיו קיימות בתקופה מאוחרת מתקופתו של הקיסר, כמו מילים גרמניות (רק אחרי השתלבות של שבטים גרמנים נכנסו המילים לשימוש) ושגיאות כתיב לטיניות בולגטה (Vulgata). למרות הביקורת החריפה הוא מונה בידי האפיפיור, ניקולס החמישי לספרן הראשי שלו.

1. כנסיה חלשה ומפוצלת כפופה לשלטון, לפעמים היו 2-3 אפיפיורים. בין האפיפיורים היו מריבות שהחלישו את הכנסייה.
2. החל מאמצע המאה ה-15, הופעת הדפוס.

קהילה מדומיינת - תחומי העיסוק של אנשי הרנסנס החלו והתרחבו במהירות, במהלך המאה ה-15 מתרחבים הקשרים בין הוגי הדעות בחלקים שונים של איטליה. הם קיימו בניהם קשרים והעבירו מידע. כך היווצרה "קהילה מדומיינת", חוצת גבולות טריטוריאליות. הקהילה פרסמה מהדורות מדעיות, פרסמה כתבים והחייתה מחדש את הלטינית הקלאסית, בה החלו לכתוב שוב בכדי ליצור אדם חדש חכם, משכיל וטוב יותר שעומד במרכז חיו, ה"הומניזם".

ההומניזם

הומניזם הוא מושג הלקוח מכתביו של קיקרו בהן דיבר על "סטודיה הומונסטית" (Studia humnitatis), לימודים המשפרים את האדם ועוזרים לו לשלוט ולנצל את הפוטנציאל שלו על מנת לזכות באושר בחייו. הומניזם בשילוב חינוך דתי שמטרתו לחנך את האדם להיות פעיל פוליטית. דוגמה לביטוי ההומניזם בספרות הוא ג'ובאני בוקאצ'ו (Giovanni Boccacio 1375-1313). בספרו דקמרון הוא מתאר את יכולתם של האנשים לשלוט על גורלם באמצעות השכל, למרות שהם נמצאים בתקופה קשה, מגפת הדבר בה האלת המזל (Fortuna) אינה עומדת לצדם.

באופן כזה מתפתחת לימודי ה"סטודיה הומונסטית" ששמה במרכזה את האדם וכללה מקצועות כמו יוונית, היסטוריה ופילוסופית המוסר. בניגוד לימי הביניים, יש פחות עיסוק תיאולוגי, משפטי ורפואי בכתבים הקלאסיים. העמדת האדם במרכז הובילה לדגש על "נפש בריא גוף בריא", כלומר התמדות על התעמלות, רכיבה וריקוד אשר יעזרו לאדם להחזיר את השליטה בעצמו. באופן כזה החינוך ההומניסטי חינך את הגבר להיות ורטו (Vir/ virtu Virtus), בעל התכונות הגבריות הנרכשות בידי החינוך ההומניסטי. מעטות מהנשים מקבלות השכלה.

ה"ארטס ליברלס" (Art Liberts), מקצועות חופשיים היו עוד מתקופת ימי הביניים ועכשיו הם ממשיכים בלימודים ההומניסטים. הם כללו את הדקדוק, הלוגיקה, הרטוריקה, האריתמטיקה, הגיאומטריה, המוזיקה והאסטרונומיה. החינוך ההומניסטי הוסיף למקצועות אלו את ההיסטוריה והלשון.

במקביל מתפתחים ספרי הדרכה לאליטה החצרנית. למשל החצרן (1516) מאת הרוזן "בלדסרה קסטיליונה" (baldassare Castiglione). הספר תורגם בתוך עשר שנים לכל השפות החשובות באירופה כולל צ'כית ופורטוגזית. הספר נותן כלים לאנשי חצר המלך בנוגע לאיך לנהל חיי חצר ולהיות איש חצר אידאל (אילו נושאים לדון וכו') המאפיין המובהק בספר הוא ההוכחות והציטטות מהתרבות הקלאסית.

פריצת גבולות אירופה

ההומניזם פורץ את גבולות איטליה במהלך המאה ה-15 וה-16 בעקבות תלמידים שהגיעו לאיטליה מאזורים ברחבי אירופה. אלו העבירו את הידע לארצם.

ארסמוס מרוטרדם (Desidarius Erasmus)

דוגמא לאיש רנסנס מהולנד, אשר חיי בעיר-מדינה עצמאית למחצה, נוטרדאם. הוא למד לימודים מסורתיים במנזר ואף שקל להצטרף אליו אולם בעקבות אכזבות מאנשי הדת בה אשר קיימו טקסים מבלי להבינם. הוא נוסע לרומא ושם מתרשם מהחינוך ההומניסטי. הוא חוזר לארצות השפלה ומטיף לנצרות טהורה ללא הסימנים הדתיים הימי ביניים (פולחן, נסים וכו). הטיף לנצרות אמיתית ומזוככת, הצורך לטהר את הכתבים הנוצרים ושחיתות הכנסייה. הוא מבטא את דעתו בנוגע לכנסייה בספרו שבחי הסיכלות (The cort of folly). במרכז הספר עומדת הדמות "שכלות שמתארת את טיפשותם של אנשי הכנסייה. הספר הודפס ב-600 מהדורות. ארסמוס תרגם את ספרי הקודש לשפות המקומיות בכדי שכל מאמין יוכל ללמוד מהם. הוא יצר הפרדה בין המאמין הנוצרי האמיתי לבין הצמרת השלטונית המושחתת.

ההומניזם הצפוני הוא זרם שנזרם בכלים שהכנה להם ההומניזם לשם פתירת בעיות תיאולוגיות. מרכז ההומניזם הצפוני בתחילת דרכו היה בהרי ארצות השפלה (בלגיה והולנד) והרי של האַרַיִים, שם היו קיימות תנועות דתיות. ההוויה הדתית בהומניזם הצפוני היה חזק יותר מהומניזם האיטלקי אשר עסק יותר בניהול מדינה ופוליטיקה.

הישגיים של הוגי הרנסנס

1. חדדו תפיסות פילולוגיות
2. הכנסת טקסטים קלאסים.
3. התעניינות מחודשת במגיה, סוג של "מדע עתיק" בו בא לידי ביטוי התפיסה הפילוסופית לפיה יש קשר ברור בין העולם החומרני לעולם הרוחני. כלומר באמצעות מילים, נוסחאות וכו' אפשר להשפיע על העולם הרוחני ולהפך. בהתאם יש עליה בפחד מפני מעשי כישוף/אנשים שכורתים ברית עם השטן ומנסים להזיק לאנושות. בהתאם, במהלך הרנסנס, מהמאה ה-15 ועד המאה ה-16, כ-50-60 אלף איש, רובן נשים הוצאו להרוג באשמת כישוף.

רשימת מושגים חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

• Leonardo da Vinci (1452-1519)

מקורות נוספים

• אירופה בראשית העת החדשה 1460-1559, פרק שלישי
• מ. הרסגור, מבוא לתקופת הרנסנס, תל אביב, תשל"ח. פרקים: א', ג', ד', ו', ז', י"א.
• H. G. Koenigsberger, G. L. Mosse & G. Q. Bowler, Europe in the Sixteenth Century, 2nd ed., London & New York, 1989. Chapter 6.