ניתוח יצירות ספרותיות/לאה גולדברג/האומנם עוד יבואו ימים: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה |
+ |
||
שורה 1:
[[File:Leah Goldberg 1946 c.jpeg|שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|לאה גולדברג, 1946]]
[[קובץ:האמנם.לאה גולדברג.jpg|שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|הבית הראשון של השיר, בקובץ '''בסער''']]
[[קובץ:בסער.יעקב פיכמן.jpg|שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|שער '''בסער''',
השיר "האומנם עוד יבואו ימים" נכתב בשנת 1943, והיה בו משום תגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, עם היוודע גודל זוועות השואה בארץ ישראל. השיר נכתב על רוז'קה קורצ'אק אשר נשלחה מטעם קבוצת הפרטיזנים של אבא קובנר לעורר את הישוב העברי ולגייסו לעזרת הקהילות באירופה (לפי פרופ' חנה יבלונקה). השיר עורר הדים רבים בציבור, נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים. לאה גולדברג ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה שהמזל שפר עליהם והם לא היו בין קורבנות התופת שהשתוללה באירופה. תיאורי הטבע המרובים בשיר ממחישים את ההנאה התמימה כמפלט מתלאות הקיום. בטבע ניתן למצוא מרגוע וחושניות ובחסותו אפשר גם להשלים עם הבדידות שאין מנוס ממנה.
שורה 7:
השיר כולו כתוב כפנייה אל מישהי נוספת, כמו בשיחה או במכתב, בלשון עתיד, אך למרות הפנייה אל גוף נוסף, יש להבין שהמשוררת, ככל הנראה, פונה אל עצמה.
הבית הראשון (והשיר כולו, בעצם) מתחיל בשאלה, ובשל היעדר הכותרת מקבלת השאלה הזאת משמעות של נושא מרכזי בשיר:
"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם צירוף המילים הנרדפות "סליחה" ו"חסד" מרמז על הזמנים הקשים של עכשיו, שבהווה, עליהם נצטרך לסלוח בעתיד.
- האם עוד יבואו ימים בהם תוכלי לצאת לטייל בשדות סתם כך? בתמימות? (כהלך התם).
שורה 17 ⟵ 20:
== בית ב' ==
המשוררת ממשיכה את אותה השאלה, כמו גולשת במחשבותיה:
"או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקת / על כתפיך, חזך, צוארך, וראשך רענן."
המילה "מטר" גם היא כללית; כמו שמטר היא מילה נרדפת לגשם, מקובל גם המושג "מטר יריות", או "מטר פצצות". הדוברת שואלת- האמנם עוד יבואו ימים בהם לא תפחדי מהמטר? ימים בהם תטיילי לך בחוץ, וכשתראי שעומד לרדת גשם - במקום לרוץ לתפוס מחסה - תתני לגשם לרדת עלייך ולהרטיב אותך? האם תרשי לו לרענן אותך? ("ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט / כאור בשולי הענן.") האם יבואו ימים בהם הגשם ירגיע וימלא אותך בשלווה ובתקווה?. המטר מתואר גם כשהוא נופל על גופה של ההולכת בצורה של טיפות : כתפך , חזך , ראשך, המשוררת בעצם עוקבת אחר כל טיפה מה שמשרה על הקורא תחושה של שלווה ורוגע שמשול לאלה היושבים בארץ בבטחה.
שורה 29 ⟵ 34:
הבית השלישי מדבר באופן בולט על הפשטות של תקופות שלום, של הימים הטובים להם הדוברת מייחלת, יותר מכל הבתים האחרים, ומעמיד את האשליה, את התקווה לעתיד, אל מול חוויות ההווה הקשות. הוא מדבר על תקווה, על אור, על פשטות, על חיים, על אהבה ועל כמה שמותר, כשבזמני מלחמה חשוב תמיד רק כמה אסור.
בבית זה בולטים ביטויים המדגישים את ממשיות החיים. השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) משרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. החזרה המשולשת על המילה "ומותר" – מדגישה אמנם את הוויית הקיום על צדדיה הקסומים, אך גם עשויה להכיל בתוכה את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב, כי אם הדבר היה ברור, לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו.
"ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב" - מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו, שהוא מאוד לא פשוט וחי, אך למרות זאת אין לחוש אשמה, ומותר למצות את החיים, במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון או ללא חשש מאובדן. == בית ד' ==
שורה 35 ⟵ 44:
הבית הרביעי עונה לשאלה הגדולה שנשאלה לאורך שלושת הבתים הקודמים.
האמנם יבואו ימים ותלכי בשדה?
כן, יבואו. אין ספק. אבל
"את תלכי בשדה. לבדך." הבדידות המתוארת זורקת את הקורא באופן ישיר למתרחש. אם לאורך כל השיר היו רמזים על מלחמה, הרי שעכשיו השיר מצביע עליה ישירות: "את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם."
השרפות, האש, האימה, הדם - הנה המלחמה. המלחמה הרגה רבים, צרבה אנשים בלהט השרפות, דרכים שלמות סמרו מאימה ודם, אבל היא לא לקחה איתה גם את האחת אליה פונה דוברת השיר. היא אומרת לה- את תשרדי את המלחמה. את תלכי בשדה. את תזכי לימים הטובים.
"וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם." שתי השורות האחרונות מספרות לדוברת, שאחרי שהתקופה הרעה תסתיים היא תעשה את הבחירה הנכונה (ביושר לבב). היא תבחר להתמזג עם הטבע, לקבל אותו, להיות חלק ממנו. היא תבחר בחיים.▼
"וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם."
המילה "לבדך" הודגשה באופן ברור על ידי המשוררת. היא לבדה תתמודד עם ההווה. היא לבדה תעבור הלאה. היא לבדה תעשה את הבחירות הנכונות - הטוב, התקווה, החיים. ה"לבד" הזה מעיד על כוח נפשי רב שיעזור לה, לזאת שתלך בשדה, להתגבר ולעבור הלאה. כמו גם, המילה "לבדך" מדגישה את המחיר שיש לשלם בעבור המציאות הנוראה. הברירה לחיות היא אישית, אולי אפילו אגואיסטית, והיא עלולה לעורר ביקורת מצד החברה. אך למרות זאת, קוראת המשוררת לבחירה בחיים, גם אם זו בחירה שיש בה כניעה. "וביושר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם" – זו הכרזה בדבר הברירה הראויה, זו שנובעת מתוך יושר-לב וצניעות, וכל עניינה ברצון לשמור על האנושיות במשמעותה הפשוטה והבסיסית ביותר. ▼
▲
▲המילה "לבדך" הודגשה באופן ברור על ידי המשוררת. היא לבדה תתמודד עם ההווה. היא לבדה תעבור הלאה. היא לבדה תעשה את הבחירות הנכונות - הטוב, התקווה, החיים. ה"לבד" הזה מעיד על כוח נפשי רב שיעזור לה, לזאת שתלך בשדה, להתגבר ולעבור הלאה. כמו גם, המילה "לבדך" מדגישה את המחיר שיש לשלם בעבור המציאות הנוראה. הברירה לחיות היא אישית, אולי אפילו אגואיסטית, והיא עלולה לעורר ביקורת מצד החברה. אך למרות זאת, קוראת המשוררת לבחירה בחיים, גם אם זו בחירה שיש בה כניעה
"וביושר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם"
– זו הכרזה בדבר הברירה הראויה, זו שנובעת מתוך יושר-לב וצניעות, וכל עניינה ברצון לשמור על האנושיות במשמעותה הפשוטה והבסיסית ביותר.
מהבית הסוגר את השיר ניתן להסיק כי גם במציאות עקובה מדם של מלחמה משתוללת, יש מקום להתכנסות האדם בעצמו ולהתמזגותו הבריאה עם הטבע, מתוך תפישת עולם לפיה אין להטיל ספק בזכות המובנת מאליה – לחיות.
שורה 50 ⟵ 69:
המאפיינים הנ"ל מוסיפים לאווירה המלאה והנינוחה של השיר, ותורמים לרעיון של המשוררת- הפשוט, היציב, הנעים והשלם שבחיים, אפילו כשהמציאות אינה מושלמת.
=== מטאפורות <ref>קשר המחבר בין מילה מעולם אחד, בעלת משמעות אחת, ומילה מעולם אחר, בעלת משמעות אחרת, ויוצר משתי המילים הללו צימוד בעל משמעות שלישית. המטאפורה מקשרת בדרך כלל בין מוחשי למופשט, ובשירה היא אמצעי אומנותי שמצייר תמונה סמלית לתאור מצב, רגש, או העברת מסר, בדרך ציורית.</ref> ===
* "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?" - המטאפורה שבשאלה מגדילה אותה, ובכך מגדילה את קהל האנשים לו אשר השאלה רלוונטית לו. מי צריך לסלוח? מי צריך לנהוג בחסד? הימים? האנשים? הזמן? על מה צריך לסלוח? מי יהיה זה שיבקש סליחה?
: המימדים שהמטאפורה מעניקה לשאלה מדגישים גם את הפער בין ימי העתיד לבין ימי ההווה. באמצעות המטאפורה מביאה המשוררת לידי ביטוי את דרגת הקושי של החיים כפי שהם עכשיו, ונותנת לקורא אפשרות להבין עד כמה רחוקים אותם הימים עליהם היא מדברת.
| |||