ניתוח יצירות ספרותיות/אמיל אז'אר/כל החיים לפניו: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 78:
 
==‎ המישור הרגשי-האישי==
"כל החיים לפניו" הוא רומאן על בדידות האדם. שם היצירה רומז על כך. כאשר מומו שומע מהד"ר כ"ץ שמצבה של רוזה רע וחסר-תקווה, מגיב מומו בבכי. הרופא מנסה להרגיעו באומרו: "לא כדאי לבכות, ילדי. זה טבעי שהזקנים ימותו. יש לך כל החיים לפניך" (עמ´ 95). זהו ביטוי אירוני ביותר נוכח מצבו של מומו. אין לו הורים, ללא משפחה ובלי חברים – נתון מומו בבדידות כמעט מוחלטת. רוזה היא הנפש האנושית היחידה שאכפת לה ממנו והיא קרובה למותה. לאחר מותה, אמנם כל החיים לפניו, אלא שחיים אלו מזמנים למומו בעיקר בדידות ומצוקה, תוך מאבק יעיעינהמה ינכעינה נהמיכענמ הנהנהנ נהנ נ הנהננ קשה שיתלווה לאלו. אין ספק שעל רקע הבדידות הנוראית בה שרויים מומו ורוזה – מתחוללת אט-אט התקרבות אנושית, שהופכת לידידות אמיצה ובסופו של דבר לאהבה גדולה מתוך דאגה והזדהות הדדית. מומו לומד מחמיל כי אהבה בין שני אנשים הוא הפתרון הטוב ביותר לבדידות האנושית. הרקע הביוגרפי של מומו מזמן לו חיים של בדידות. הוא לא יודע כלל מי הם הוריו ואין מי שיעזור לו במציאתם. הוא חי עם רוזה ועוד כעשרה ילדים פרועים ומשתוללים, כאשר נשללו ממנו תהליכי הסוציאליזציה הנורמטיביים, המקובלים על בני גילו ותקופתו החיים בבתים רגילים. הוא חווה כאב וסבל עד שהוא מבין שהיחסים ההדדיים בינו לבין רוזה הם התשובה לבדידותו.
 
מומו בחיפושיו אחר קשר, בכמיהתו לתשומת לב, בניסיונותיו להתחקות אחר עקבות הוריו – נסוג לילדותו המוקדמת ומתנהג כתינוק פרא: הוא צורח, סובל מכאבי בטן פסיכוסומטיים, עושה את צרכיו בכל הבית.רוזה כמעט ויוצאת מדעתה - צורחת: "זה אושוויץ! זה אושוויץ." (עמ´ 11).
שורה 97:
 
מהמישור הרגשי-האישי ברומאן עולה המסקנה כי כאשר הבדידות משותפת לבני-אדם שונים, ניתן להקל עליה באמצעות הזדהות הדדית, התקרבות וחום אנושי ובכך לגשר על פערים גיליים / לאומיים / תרבותיים דוגמת הקשר יוצא-הדופן והמרגש בין רוזה ובין מומו. הקרבה בין עלובי החיים מוכי הבדידות מעניקה להם את צביונם המופלא: בכוחה של האהבה (גם הבלתי-אפשרית לכאורה), להביס את הבדידות!
 
==‎ המישור החברתי ==
"כל החיים לפניו" הוא רומאן בעל אוריינטציה חברתית. במרכז היצירה ניצבת גלריה של דמויות שוליים המנהלות חיים עלובים ואומללים במה שמתואר כביב השופכין של העיר פריס. מומו בדרך תיאורו הסרקסטית מזהה את התחלואים החברתיים שממנה צמחו הדמויות ביצירה. את ילדי הזונות – עמיתיו למעון של רוזה, הוא מגדיר כילדים שנולדו משום שאימותיהם לא הספיקו לעשות את ההפלה בזמן, ולכן הם לא היו נחוצים לאיש. כאן נחשפת דמותה האנושית-האצילית של רוזה כאדם וכמחנך.