ניתוח יצירות ספרותיות/אמיל אז'אר/כל החיים לפניו: הבדלים בין גרסאות בדף

מהמישור הרגשי-האישי ברומאן עולה המסקנה כי כאשר הבדידות משותפת לבני-אדם שונים, ניתן להקל עליה באמצעות הזדהות הדדית, התקרבות וחום אנושי ובכך לגשר על פערים גיליים / לאומיים / תרבותיים דוגמת הקשר יוצא-הדופן והמרגש בין רוזה ובין מומו. הקרבה בין עלובי החיים מוכי הבדידות מעניקה להם את צביונם המופלא: בכוחה של האהבה (גם הבלתי-אפשרית לכאורה), להביס את הבדידות!

 

"כל החיים לפניו" הוא רומאן בעל אוריינטציה חברתית. במרכז היצירה ניצבת גלריה של דמויות שוליים המנהלות חיים עלובים ואומללים במה שמתואר כביב השופכין של העיר פריס. מומו בדרך תיאורו הסרקסטית מזהה את התחלואים החברתיים שממנה צמחו הדמויות ביצירה. את ילדי הזונות – עמיתיו למעון של רוזה, הוא מגדיר כילדים שנולדו משום שאימותיהם לא הספיקו לעשות את ההפלה בזמן, ולכן הם לא היו נחוצים לאיש. כאן נחשפת דמותה האנושית-האצילית של רוזה כאדם וכמחנך.

"כל החיים לפניו" פועל גם במישור ההיסטורי-לאומי במובן זה שהוא מטפל בשתי בעיות ´יהודיות´ שהטרידו ככל הנראה את הסופר בן העם היהודי: א) השואה וביקורתו הנרמזת על החברה הצרפתית. ב) היחסים בין יהודים לבין ערבים והצעת הפתרון הישראלי בדמות דו-קיום.

הניסוח בגוף רבים, מעיד על כוונת הסופר להדגיש כי ישראל היא מולדתם של שני העמים: היהודי והערבי ודו-קיום אמיתי בהחלט אפשרי. מדינת ישראל המצטיירת מן הרומאן הזה היא המקלט היחידי עבור יהודי שארית הפליטה, החיים יחד עם הערבים מתוך אחווה אנושית של כבוד הדדי, ידידות ואהבה. הדוגמה הסיפורית של רוזה ומומו היא בבחינת מקרה פרטי המעיד על הכלל.

 

הרומאן "כל החיים לפניו" מעוצב כמונולוג של מומו, הילד הערבי, שכאילו עוטה מסכה של ויקטור הוגו, הסופר הצרפתי המהולל, מחבר הרומאן "עלובי החיים". מומו מספר את קורותיו לגברת נאדין ולחברה ראמון, האוספים אותו לביתם עם מותה של רוזה.