ניתוח יצירות ספרותיות/אמיל אז'אר/כל החיים לפניו: הבדלים בין גרסאות בדף

מי הוא הסופר אמיל אז´אר?!

 

בשנת 1981, לאחר מותו של הסופר, התברר מעל לכל ספק שהסופר אמיל אז´אר הוא לא אחר מאשר הסופר רומן גארי – אחד הסופרים הידועים והחשובים בספרות הצרפתית המודרנית. הדבר נודע מהמסמך "חייו ומותו של אמיל אז´אר" שנחשף לאחר מותו. במסמך זה מעיד על עצמו הסופר, שמאס להיות הוא עצמו ותו לא. נמאסה עליו הדמות של רומן גארי שהולבשה עליו לצמיתות לפני שלושים שנה. ויותר מכל, פעלו עליו הכיסופים לימי הנעורים, להתחלה מחודשת. הוא ביקש להתחיל מחדש, לחיות מחדש חוויות ראשוניות, להיות אחר. גארי מציין שבמהלך חייו, הוא לבש מסכות אנושיות שונות: טייס במלחמת העולם השנייה, דיפלומט מקצועי בשירות החוץ הצרפתי וסופר שפרסם יצירות רבות שהביאו לו הערכה ותהילה.

 

למרות שהרומאן "כל החיים לפניו" הוא לכאורה סיפור פשוט וקריא על גידולו וחינוכו של ילד ערבי עזוב בשם מומו, על-ידי יהודייה מבוגרת וקשת-יום, זונה לשעבר, המנהלת מעון לילדי זונות בביתה – מצויים ביצירה רבדים חשובים המעניקים לה עושר איכותי ומהווים את הרעיונות המרכזיים שבה:

 

"כל החיים לפניו" הוא רומאן על בדידות האדם. שם היצירה רומז על כך. כאשר מומו שומע מהד"ר כ"ץ שמצבה של רוזה רע וחסר-תקווה, מגיב מומו בבכי. הרופא מנסה להרגיעו באומרו: "לא כדאי לבכות, ילדי. זה טבעי שהזקנים ימותו. יש לך כל החיים לפניך" (עמ´ 95). זהו ביטוי אירוני ביותר נוכח מצבו של מומו. אין לו הורים, ללא משפחה ובלי חברים – נתון מומו בבדידות כמעט מוחלטת. רוזה היא הנפש האנושית היחידה שאכפת לה ממנו והיא קרובה למותה. לאחר מותה, אמנם כל החיים לפניו, אלא שחיים אלו מזמנים למומו בעיקר בדידות ומצוקה, תוך מאבק קשה שיתלווה לאלו. אין ספק שעל רקע הבדידות הנוראית בה שרויים מומו ורוזה – מתחוללת אט-אט התקרבות אנושית, שהופכת לידידות אמיצה ובסופו של דבר לאהבה גדולה מתוך דאגה והזדהות הדדית. מומו לומד מחמיל כי אהבה בין שני אנשים הוא הפתרון הטוב ביותר לבדידות האנושית. הרקע הביוגרפי של מומו מזמן לו חיים של בדידות. הוא לא יודע כלל מי הם הוריו ואין מי שיעזור לו במציאתם. הוא חי עם רוזה ועוד כעשרה ילדים פרועים ומשתוללים, כאשר נשללו ממנו תהליכי הסוציאליזציה הנורמטיביים, המקובלים על בני גילו ותקופתו החיים בבתים רגילים. הוא חווה כאב וסבל עד שהוא מבין שהיחסים ההדדיים בינו לבין רוזה הם התשובה לבדידותו.

 

מהמישור הרגשי-האישי ברומאן עולה המסקנה כי כאשר הבדידות משותפת לבני-אדם שונים, ניתן להקל עליה באמצעות הזדהות הדדית, התקרבות וחום אנושי ובכך לגשר על פערים גיליים / לאומיים / תרבותיים דוגמת הקשר יוצא-הדופן והמרגש בין רוזה ובין מומו. הקרבה בין עלובי החיים מוכי הבדידות מעניקה להם את צביונם המופלא: בכוחה של האהבה (גם הבלתי-אפשרית לכאורה), להביס את הבדידות!

 

היא אהבה את ילדיה-חניכיה. לעולם לא זרקה לרחוב ילד שלא שילמו עבורו, שכן ביקשה למנוע ממנו לגדול ולהתחנך בלא אהבה בחסות לשכת הסעד הממשלתית, הידועה לשמצה בטיפולה בילדי הזונות. בכך עולה ביקורת חברתית כנגד הרשויות שעשו את המינימום כדי להשתיק את מצפונן בטיפול באוכלוסיות העזובה של שכונות השוליים בפריס. לא די בכך שרוזה נהגה במסירות אין-קץ כלפי ילדיה הבלתי-משולמים, אלא גם הקפידה להעניק להם חינוך חופשי. היא אפשרה לילדים להתנהג בביתה ככל העולה על רוחם: לשחק, להשתולל ואף להרביץ מכות (כמקובל בבתים רגילים) ובשונה ממעונות אחרים בהם היו נותנים לילדים כדורי הרגעה, נהגה רוזה כאימא טובה ואוהבת כדברי מומו: "... היתה היא בולעת כדורי הרגעה, ואנחנו יכולנו לצרוח או להרביץ מכות, וזה בכלל לא הזיז לה" (עמ´ 41). בכך אפשרה רוזה לילדים להתחנך לפי דרכם והיא הקפידה לשמר אצל כל ילד את המסורת והמנהגים המקובלים בדתו – כדי להכינם לעולם המבוגרים בבוא היום.

 

היצירה משרטטת עולם של עלובי-חיים בשולי החברה הפריסאית, אך זהו עולם החושף הרבה חום אנושי, אכפתיות ודאגה לזולת, עזרה הדדית רוחנית וחומרית, ידידות ואהבה תוך כבוד אנושי אל האדם באשר הוא אדם.

"כל החיים לפניו" פועל גם במישור ההיסטורי-לאומי במובן זה שהוא מטפל בשתי בעיות ´יהודיות´ שהטרידו ככל הנראה את הסופר בן העם היהודי: א) השואה וביקורתו הנרמזת על החברה הצרפתית. ב) היחסים בין יהודים לבין ערבים והצעת הפתרון הישראלי בדמות דו-קיום.

 

הניסוח בגוף רבים, מעיד על כוונת הסופר להדגיש כי ישראל היא מולדתם של שני העמים: היהודי והערבי ודו-קיום אמיתי בהחלט אפשרי. מדינת ישראל המצטיירת מן הרומאן הזה היא המקלט היחידי עבור יהודי שארית הפליטה, החיים יחד עם הערבים מתוך אחווה אנושית של כבוד הדדי, ידידות ואהבה. הדוגמה הסיפורית של רוזה ומומו היא בבחינת מקרה פרטי המעיד על הכלל.

 

הרומאן "כל החיים לפניו" מעוצב כמונולוג של מומו, הילד הערבי, שכאילו עוטה מסכה של ויקטור הוגו, הסופר הצרפתי המהולל, מחבר הרומאן "עלובי החיים". מומו מספר את קורותיו לגברת נאדין ולחברה ראמון, האוספים אותו לביתם עם מותה של רוזה.