ניתוח יצירות ספרותיות/אמיל אז'אר/כל החיים לפניו: הבדלים בין גרסאות בדף

 

המבחן האנושי המופלא לאהבה הגדולה שבין מומו לרוזה מתרחש בסיום היצירה. רוזה המצויה על ערש-דווי מסבירה למומו שאין היא רוצה להתאשפז בבית-חולים כי שם יענו אותה – הם יכריחו אותה לחיות ואין היא מעונינת לחיות שנים ללא הכרה, כצמח, כדי שהרפואה תתפאר ביכולותיה להאריך חיים. היא משביעה את מומו שהוא ימנע בכל דרך את אשפוזה והיא אף מבקשת שבבוא העת ידאג מומו שיזריקו לה את מה שצריך כדי למנוע את אשפוזה הכפוי. מומו נשבע ומקיים. כאשר ד"ר כ"ץ דורש בכל תוקף לאשפז את רוזה ומסרב לבקשתו של מומו להמית את רוזה המתת-חסד – ממציא מומו את "הסיפור הישראלי" ומוריד את רוזה אל "החור היהודי" שבמרתף הבית.

 

בכך הוא מונע ממנה את סבל האשפוז ומאפשר לה למות בשקט ובכבוד בדרך הגאה שביקשה לעצמה. האהבה של מומו מובילה אותו לסצינה סוריאליסטית-מזוויעה. הוא מסרב להיפרד מרוזה לאחר פטירתה ובמשך שלושה שבועות הוא מנסה לשמר את תווי-פניה האנושיים באמצעות צבעי איפור והזלפת בקבוקי בושם בניסיון להרחיק את ריחות ריקבון גופה. הוא לא אכל ולא שתה, הדליק נרות זיכרון ונשכב על מזרון על-ידה, כדי לשמור ולקיים את הגופה שלה. מומו מתאר את גילוי הגופה המוסתרת: "התחילו לצרוח: הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח" (עמ´ 198) ואכן נראה של"עלובי החיים" בחייהם אין ריח שימשוך את תשומת לבם של האנשים המהוגנים שבחברה האנושית, אשר ירצו לעזור ולסייע; רק ריח הריקבון של עלובת-חיים שמתה ומראה מזעזע של נער המסרב להיפרד מגופתה של מי שאהבה אותו, גידלה אותו וחינכה אותו בעולם של מצוקה, עוני וחרדה – רק אלה מפריעים ומעוררים את נציגי הבורגנות של החברה הפריסאית. נראה שזעקת ה"הצילו" שלהם היא רגעית וחולפת. כשיפנו את מטרד הסרחון, ישוב העולם לקדמותו: אלה ימשיכו בעליבות חייהם ואלה ימשיכו באנינות חייהם.