|
|
|
בבית השני מתארת הדוברת את הרגשתה, באמצעות מטאפורה המתארת את סביבתה הפיזית. היא אומרת כי בזמן שהיה עמה, בין כל הדברים החולפים בחייה, אפילו קירות הבית היו אנושיים מבחינתה "בני בית קשישים שסיפרו מעשיות עתיקות בערב כאשר שתינו תה". פעולות פשוטות ויומיומיות כמו שתיית התה, היו עבורה חוויה ייחודית שיש בה קסם, חום והרגשת ביתיות. קירות הבית הכילו בתוכם את כל הזיכרונות והחוויות המשותפים לה ולבן זוגה. עובדה שהדוברת מציינת "כאשר היית עמדי בתוך הדברים החולפים" מהווה רמז לכך כי גם אותו אדם יקר היה בן חלוף, או שהדוברת הרגישה שהוא אינו בן חלוף אלא ישאר איתה לנצח, ולכן קשה לה מאוד כשהוא כבר לא נמצא איתה.
הוא מת
===בית השלישי===
בבית השלישי מדברת הדוברת על ההווה. בית זה פותח במילה "עכשיו" בניגוד לשני הבתים הקודמים שפתחו במילים "כאשר היית.." (עבר). הניגוד בין ההווה לעבר מחזק את תחושת הבדידות העולה בשיר. בבית זה מתארת הדוברת שוב את אותו הבית, אשר עם היעדרותו של האיש מחייה, הפסיק למלא את ייעודו כמקום מגונן והפך להיות מצבור של חומרים בלבד "עכשיו הקירות סיד ומלט יסוד זר..." באמצעות האנשת הקירות מתארת הדוברת את תחושותיה: "עכשיו הקירות אינם מחסה הם הסתגרו בשתיקתם ולא ישגיחו בנופלי" הקירות שהיו בני בית קשישים המספרים מעשיות כעת שותקים, אדישים, מנוכרים ואינם מגוננים. תיאור זה מבטא את קשייה של הדוברת ואת מצוקתה, היא מרגישה שנותרה ללא כל תמיכה - אין מי שירגיש בנפילתה. הקירות מהווים עבורה יסוד זר, בלתי אנושי "חומר לא עונה כמוות". דימוי זה מדגיש את הריקנות והשקט שהפכו להיות מנת חלקה עם היעדרותו של האיש היקר לה, וכן מסביר את סיבת היעדרותו –מוות.
שלושת בתי השיר דומים בצורתם, אך לא בתוכנם. דמיון זה מבטא את הרעיון המובע בשיר. קירות הבית הנם אותם קירות בכל תקופה מחייה, אך מהותם עבורה שונה.
===מוטיבים בשיר===
|
