|
=== התקופה שניה: בין שתי מלחמות העולם ( חלק ב') ===
* [[היסטוריה לבגרות/בריה"מ ויהודי בריה"מ בין שתי מלחמות עולם|נושא 1:בריה"מ ויהודי בריה"מ בין שתי מלחמות עולם]]
* [[היסטוריה לבגרות/פולין ויהודי פולין בין שתי מלחמות עולם|נושא 2:פולין ויהודי פולין בין שתי מלחמות עולם]]
* [[היסטוריה לבגרות/ארה"ב ויהודי ארה"ב בין שתי מלחמות עולם|נושא 3:ארה"ב ויהודי ארה"ב בין שתי מלחמות עולם]]
* [[היסטוריה לבגרות/צרפת ויהודי צרפת בין שתי מלחמות עולם|נושא 4:צרפת ויהודי צרפת בין שתי מלחמות עולם]]
נושא 4: צרפת בין 2 מלחמות עולם
א.השפעת מלחמת העולם ה-I ותוצאותיה על צרפת:
למרות שניצחו הצרפתים את גרמניה, הצרפתים חשו רצון לנקום בגרמנים.
הרצון לנקמה בגרמניה נבע בעיקר מההרס הרב , שגרמו הגרמנים לצרפת במהלך המלחמה.
עיקר מלחמת החפירות התנהלה על אדמת צרפת , והמספר העצום של האבדות בנפש (1,385,000) החריף את הטראומה הצרפתית.
הצרפתים חששו מאוד מגרמניה , וחששם בא לידי ביטוי ב3 מישורים:
א.צרפת דרשה לקבל פיצויים גבוהים מגרמניה על הנזקים שגרמה לה.
ב.צרפת כרתה הרבה בריתות על מנת לכתר את גרמניה.
ג.צרפת בנתה קו ביצורים בגבול המזרחי , שנקרא קו מאז'ינו, שבא להרתיע את הגרמנים לפלוש לצרפת מגבול לוריין.
לאחר מלחמת העולם הראשונה היה נראה כאילו צרפת חזרה להיות מעצמה מרכזית באירופה.
פריז הפכה לבירת העולם.פריז אף נבחרה כמקום הכינוס של המדינות המנצחות לשם החתימה על חוזי השלום.
אך ההיפך הוא הנכון-צרפת נחלשה מאוד לאחר המלחמה.
לאחר המלחמה עמדו בפני צרפת עשרות בעיות ומשברים- משברים כלכליים , שערוריות שחיתות, מאבקים פוליטיים בין הימין לשמאל. למרות כל המשברים הדמוקרטיה בצרפת לא התמוטטה.
ב.הבעיות העיקריות בצרפת בתחומים: שלטון , חברה , כלכלה ובטחון ודרכי ההתמודדות עם בעיות אלה:
הבעיות בשלטון- העדר יציבות פוליטית:
בצרפת הייתה תחלופה גדולה של ממשלות קואליציוניות . בין השנים 1918-1931 כיהנו בצרפת כ-30 ממשלות, כאשר בכל פעם ניצחה מפלגה אחרת מגוש הימין או מגוש השמאל.
חילוף הממשלות הרב נבע בעיקר מריבוי המפלגות ,שהביא להקמת ממשלות קואליציוניות מורכבות ומסובכות .
לממשלה לא הייתה כל השפעה על בית הנבחרים משום שלא היה ביכולתה לפזרו, ולכן לא יכלה הממשלה לטפל בבעיות הקשות אשר היו קיימות בצרפת.
בית הנבחרים הוא שהכתיב את המדיניות לממשלה ולא הממשלה עצמה.
המאבק הישן בין הימין לשמאל נמשך , ולא היה אף מנהיג פוליטי שיכול היה לפשר בין הצדדים.
ב1936 נבחר לראשות ממשלת צרפת לאון בלום (שהיה יהודי ) .בלום היה סוציאליסט , שיצר קואליציה של מפלגות השמאל ודגל בחקיקה סוציאליסטית כמו הנהגת שבוע עבודה בן 40 שעות.דווקא החקיקה הסוציאליסטית גרמה לקרע גדול יותר בין הימין לשמאל.
הממשלה של בלום נכשלה מכיוון שהיו בתוכה חילוקי דעות קשים , וגם מפני שהיא לא הצליחה להתמודד עם בעיות פנים וחוץ.
נוסף לכך , בפוליטיקה התגלו שחיתויות רבות שזעזעו את העם הצרפתי .
פרשת סטווסקי - סטווסקי היה בנקאי יהודי ,שנעזר בשרותי הממשלה כדי לעודד את מכירת מניותיו ובכך עשה הון רב.כשנעצר סטווסקי הוא התאבד.בעקבות התאבדותו פרצו מהומות קשות ברחוב.בעקבות גילויי השחיתות אצל הפוליטיקאים קמו גופים וארגונים ימניים כמו "צלב דרכי התמודדותה של צרפת עם הבעיות שהוצגו
בתחום הכלכלי:
1 רפת פולשת לחבל הרוהר שבגרמניה, כדי להפיק רווחים שיכסו את בעיותיה התקציביות, ויהוו "פיצוי" לאי תשלום הפיצויים ע"י גרמניה, עליהם התבססו תכניות בתחום הכלכלי של השלטון הצרפתי. מטרתה של צרפת לא מושגת, משום שפועלי החבל פותחים בשביתה. באין פועלים להפעיל את המכרות, לא מופקים רווחים מהחבל. פלישה זו הביאה לכינוס וועדת דאוס, שבעקבותיה אמנם נאלצו הצרפתים לצאת מהחבל, אך תשלום הפיצויים הוסדר.
ממשלת פואנקרה ב- 1926, לא הטילה מס חדש (אלא מיתנה את המיסים) עקב הבעיות הכלכליות, והשתמשה בכספי ההלוואות ושימוש בגרעון התקציבי ובכך ייצבו את התקציב ואת שער הפרנק. בכך הוא מצמצם שחיתות פוליטית במדינה, ואף מצמצם את הגירעון. בנוסף לכך ממשלתו קיצצה בתקציב המדינה ע"י צמצום המנגנון הפקידותי, וגירושם של עובדים זרים. הפיקוח הכלכלי על הכסף והמנגנונים הממשלתיים היטיב הן עם הכלכלה והן עם השלטון.
2 רפת הפחיתה את שיעור הריבית על הלוואות וחתמה על הסכמים בינ"ל כדי להגדיל את הסחר הבינ"ל לצרפת.
3 רפת נחלצה מההרס הכלכלי לאחר המלחמה , על אף הקושי לקבל את כספי הפיצויים מגרמניה, בזכות אזורים עשירים במחצבים , כמו אלזס לורין שקיבלה צרפת לאחר המלחמה, וגם חבל הרוהר הגרמני שעליו השתלטו. הצרפתים פיתחו טכנולוגיה חדשה שייעלה והגבירה את הייצור.
בתחום הפוליטי:
1. ניסיון להקים ממשל שיבטא אחדות לאומית: 1929-1926, פואנקרה עמד בראש ממשלת אחדות לאומית, תקופת "תור הזהב" של המדינאי הצרפתי הגדול האחרון.
2. בשנות ה-30 (36 - 39), הוקמה "החזית העממית" שבראשה עמד ליאון בלום ואיחדה את השמאל הצרפתי (הסוציאליסטים והקומוניסטים). ממשלה זו בטאה אחדות לאומית, כנגד הפשיזם שהתחזק, ביחד עם ההכרה בחילוקי הדעות הקיימים. ה"חזית" הצליחה להעביר חקיקות כנגד הימין הקיצוני ובכך גם עוררה אותו למרד. כ"כ היא הצליחה באותם שנים להנהיג בצרפת חקיקה סוציאליסטית, הלאימה מפעלים על מנת לשקמם, וניסתה להלחם בבעיות הכלכליות ע"י ייצוב המטבע. בין השינויים הייתה גם חקיקת חוק 40 שעות עבודה ו/או חופשה בשכר. ממשלה/התמודדות זו, יצרה קשיים כלכליים וחברתיים, שהביאה לאינפלציה ולבריחת הון של הבורגנות. דבר שהביא לכישלון החזית המפלגתית המאוחדת ("החזית העממית").
3. דלדיה ראש הממשלה הבא, שבר את "החזית העממית" בהיותו אנטי סוציאליסט מושבע. ממשלתו גילתה אוזלת יד נוכח התוקפנות הגרמנית בשנות השלושים, כאשר הנהיגה מדיניות שוחרת שלום כלפי גרמניה ובכך כפי שכבר צויין, רק עודדה את תוקפנותה. שוב דוגמה להתמודדות כושלת.
בתחום הצבאי - בטחוני:
1 בריתות והסכמים - חתימה על בריתות והסכמים שונים על מנת להבטיח את המשך פירוק החימוש והבידוד של גרמניה. על מנת לבסס את מעמדה גיבשה צרפת קו מדינה של התקשרות בחוזים עם בעלות ברית שונות, כמו: עם בלגיה ופולין (1920). "ההסכמה הקטנה" עם צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה ורומניה ו,חוזה לוקרנו", 1925. ב-1926 חתמו הצרפתים על הסכם עם בריטניה על שיתוף פעולה עם גרמניה לאור תוצאות הפלישה הצרפתית לחבל הרוהר, הפלישה כשלה כשחה"ל דרש מצרפת לצאת משם, והיא נאלצה להיעזר בתיווך בינלאומי (כלומר בבריטניה) כדי לצאת מן התסבוכת. ב-1928 חתמו על הסכם , שנקרא הסכם פאריז, בהשתתפות 45 מדינות, שגינו את המלחמה ודאגו למילוי תנאי פירוק נשקה של גרמניה. למרות החתימה על חוזי השלום, בשנות ה- 20, שנות "השלום הקיבוצי", בדיעבד לא היו כלל וכלל ימי שלום, והתנפצו לנוכח שנות ה 30- ולא היו אלא הכנה למלחמה.
2 בניית קו ביצורים לאורך מאות ק"מ על הגבול עם גרמניה - קו מאז'ינו. הצרפתים הקימו את קו מאז'ינו-קו ביצורים ,שנבנו בהוראת הגנרל אנדרה מאז'ינו , לאורך הגבול הצרפתי משוויץ ועד לוקסומבורג , המורכב מבונקרים , מעברים תת קרקעיים , מעוזים , מכשולים נגד טנקים, גדרות תיל , מוצבים קדמיים ועורפיים. הקו הפך להיות סמל לביטחון צרפת בעיני העם הצרפתי, ולמעשה יצר אשליה של בטחון. הרעיון שעמד מאחורי בנייתו הייתה האמונה שלה לא היה שותף כל העם, כי צרפת יכולה לנהל מערכת צבאית הגנתית בלבד, ובכך להביס את הגרמנים, ואף הניחה שגם הגרמנים חושבים כך, ויימנעו מלתקוף אותה. החיסרון העיקרי בקו הוא שלא היה רציף, וזאת מלבד העובדה שלא היה תקציב להשלמתו, הצרפתים לא הקימו ביצורים בהרי הארדנים, כי הניחו שיהוו מכשול לשריון וצבא מאומן . ביצורים לא הוקמו גם באזורי תעשייה בצפון, שאת תהליכי הייצור שלהם לא רצו הצרפתים לשבש, ובגבול עם בלגיה, אותה לא רצו הצרפתים להשאיר חשופה ולכן לא בנו קו בין צרפת לבלגיה. הקו סתר את מערכת הבריתות של מדיניות החוץ הצרפתית. כאמור הוא אף העיק קשות על הכלכלה הצרפתית. על אף כל אלה הצרפתים ראו בו את המרכיב העיקרי במדיניות הביטחונית של צרפת, הסתמכות שהביאה לאסון צבאי במלחמת העולם השנייה כאשר גרמניה פלשה דרך בלגיה והרי הארדנים.
אופן ההתמודדות:
• פואנקרה,רה"מ צרפת ב1926, מנצל את גיבוי בית הנבחרים , ומצמצם את המנגנון הפקידותי. בכך הוא מצמצם שחיתות פוליטית במדינה, ואף מצמצם את הגירעון. הפיקוח הכלכלי על הכסף והמנגנונים הממשלתיים מיטיב הן עם הכלכלה והן עם השלטון.
הבעיות הביטחוניות:
• הצרפתים חששו מפלישה גרמנית וממלחמת חפירות נוספת.
• הצבא הצרפתי לא היה נייד.
• הצרפתים חששו מבידוד מדיני (אי יצירת קשרים עם מדינות אחרות וכו'..)
• הצרפתים חששו מהתפשטות הקומוניזם.
אופן ההתמודדות:
• הצרפתים הקימו את קו מאז'ינו-קו ביצורים ,שנבנו בהוראת הגנרל אנדרה מאז'ינו , לאורך הגבול הצרפתי משוויץ ועד לוקסמבורג , המורכב מבונקרים , מעברים תת קרקעיים , מעוזים , מכשולים נגד טנקים, גדרות תיל , מוצבים קדמיים ועורפיים.
• על מנת לבסס את מעמדה גיבשה צרפת קו מדינה של התקשרות בחוזים עם בעלות ברית שונות , למשל בלגיה ופולין (1920)- הסכמים צבאיים. עם צ'כוסלובקיה , יוגוסלביה ורומניה נחתמו הסכמים מדיניים צבאיים כדי ליצור חיץ(הפרדה) בין צרפת לבריה"מ.
ב1926 חתמו הצרפתים על הסכם עם בריטניה על שיתוף פעולה עם גרמניה לאור תוצאות הפלישה הצרפתית לחבל הרוה – הפלישה כשלה כשהאו"ם דרש מצרפת לצאת משם, והיא נאלצה להיעזר בתיווך בינלאומי (כלומר בבריטניה) כדי לצאת מן התסבוכת.
הצרפתים חתמו על הסכם נוסף עם גרמניה אשר על פיו ישמרו הגבולות והאזורים המפורזים (אינם שייכים לאף מדינה ריבונית ומתוקף כך נקיים מחיילים ונשק...).
ב1928 חתמו על הסכם , שנקרא הסכם פאריז, בהשתתפות 45 מדינות, שגינו את המלחמה ודאגו למילוי תנאי פירוק נשקה של גרמניה.
בעיות כלכליות ואופן ההתמודדות:
התעשייה בצרפת התאפיינה בעיקר במפעלים קטנים ובינוניים, וחוץ ממספר מפעלי תעשייה מרשימים בגודלם , כמו רנו וסיטרואן, כמעט ולא היו מפעלים גדולים.
לאחר המלחמה המצב בצרפת היה קשה:
• האזורים התעשייתיים היו הרוסים.הפגיעה בתשתית הכלכלית הייתה קשה.
• ערך הפראנק (המטבע הצרפתי) ירד לחצי מערכו לפני המלחמה.
• בזמן המלחמה היה אובדן בכוח אדם, ולאחר המלחמה כשחזרו החיילים הדבר יצר אבטלה קשה.
• צרפת השתלטה על מפעלים בבריה"מ בהם השקיעה כספים, ואז המהפכה הקומוניסטית בשנת 1917 מוטטה את כל השקעות החוץ ברוסיה, כך שצרפת יצאה נפסדת.
• משקיעים צרפתיים העדיפו להשקיע את כספם בחו"ל, וגם השקעות הון חיצוניות חדל ו להגיע לצרפת.
דרכי ההתמודדות:
• צרפת נחלצה מההרס הכלכלי לאחר המלחמה , על אף הקושי לקבל את כספי הפיצויים מגרמניה, בזכות אזורים עשירים במחצבים , כמו אלזס לורין שקיבלה צרפת לאחר המלחמה, וגם חבל הרוהר הגרמני שעליו השתלטו.
• הצרפתים פיתחו טכנולוגיה חדשה שייעלה והגבירה את הייצור.
• ממשלת פואנקרה לא הטילה מס חדש (אלא מיתנה את המיסים) עקב הבעיות הכלכליות , והשתמשה בכספי ההלוואות ושימוש בגרעון התקציבי ובכך ייצבו את התקציב ואת שער הפרנק.
בנוסף לכך ממשלתו קיצצה בתקציב המדינה ע"י צמצום המנגנון הפקידותי.
• צרפת הפחיתה את שיעור הריבית על הלוואות.
• צרפת חתמה על הסכמים בינ"ל כדי להגדיל את הסחר הבינ"ל לצרפת.
המשבר הכלכלי הגדול ב1929 לא גרם לזעזוע עמוק בכלכלת צרפת מכיוון שבצרפת היה איזון בין החקלאות לתעשייה
הבעיות החברתיות:
• הייתה פגיעה מוראלית קשה בעם הצרפתי בעקבות המספר הרב של ההרוגים במלחמה (1,000,400) והפצועים (1,000,500).
• כ2 מיליון תושבים נעקרו מבתיהם.
• העם הצרפתי רצה לנקום בגרמנים , והרגיש פספוס לאור הסכמי ורסאי.
עם הבעיות החברתית לא היו דרכי התמודדות יעילים, ולכן כל תחושת הנקמה והזעם שלוו בתסכול גדול הביאו לבשלות גבוהה למלחמה הבאה, מלחמת העולם השנייה, שהצרפתים ראו מלכתחילה כבלתי נמנעת.
דרכי התמודדותה של צרפת עם הבעיות שהוצגו
בתחום הכלכלי:
1 צרפת פולשת לחבל הרוהר שבגרמניה, כדי להפיק רווחים שיכסו את בעיותיה התקציביות, ויהוו "פיצוי" לאי תשלום הפיצויים ע"י גרמניה, עליהם התבססו תכניות בתחום הכלכלי של השלטון הצרפתי. מטרתה של צרפת לא מושגת, משום שפועלי החבל פותחים בשביתה. באין פועלים להפעיל את המכרות, לא מופקים רווחים מהחבל. פלישה זו הביאה לכינוס וועדת דאוס, שבעקבותיה אמנם נאלצו הצרפתים לצאת מהחבל, אך תשלום הפיצויים הוסדר.
ממשלת פואנקרה ב- 1926, לא הטילה מס חדש (אלא מיתנה את המיסים) עקב הבעיות הכלכליות, והשתמשה בכספי ההלוואות ושימוש בגרעון התקציבי ובכך ייצבו את התקציב ואת שער הפרנק. בכך הוא מצמצם שחיתות פוליטית במדינה, ואף מצמצם את הגירעון. בנוסף לכך ממשלתו קיצצה בתקציב המדינה ע"י צמצום המנגנון הפקידותי, וגירושם של עובדים זרים. הפיקוח הכלכלי על הכסף והמנגנונים הממשלתיים היטיב הן עם הכלכלה והן עם השלטון.
2 צרפת הפחיתה את שיעור הריבית על הלוואות וחתמה על הסכמים בינ"ל כדי להגדיל את הסחר הבינ"ל לצרפת.
3 צרפת נחלצה מההרס הכלכלי לאחר המלחמה , על אף הקושי לקבל את כספי הפיצויים מגרמניה, בזכות אזורים עשירים במחצבים , כמו אלזס לורין שקיבלה צרפת לאחר המלחמה, וגם חבל הרוהר הגרמני שעליו השתלטו. הצרפתים פיתחו טכנולוגיה חדשה שייעלה והגבירה את הייצור.
בתחום הפוליטי:
1. ניסיון להקים ממשל שיבטא אחדות לאומית: 1929-1926, פואנקרה עמד בראש ממשלת אחדות לאומית, תקופת "תור הזהב" של המדינאי הצרפתי הגדול האחרון.
2. בשנות ה-30 (36 - 39), הוקמה "החזית העממית" שבראשה עמד ליאון בלום ואיחדה את השמאל הצרפתי (הסוציאליסטים והקומוניסטים). ממשלה זו בטאה אחדות לאומית, כנגד הפשיזם שהתחזק, ביחד עם ההכרה בחילוקי הדעות הקיימים. ה"חזית" הצליחה להעביר חקיקות כנגד הימין הקיצוני ובכך גם עוררה אותו למרד. כ"כ היא הצליחה באותם שנים להנהיג בצרפת חקיקה סוציאליסטית, הלאימה מפעלים על מנת לשקמם, וניסתה להלחם בבעיות הכלכליות ע"י ייצוב המטבע. בין השינויים הייתה גם חקיקת חוק 40 שעות עבודה ו/או חופשה בשכר. ממשלה/התמודדות זו, יצרה קשיים כלכליים וחברתיים, שהביאה לאינפלציה ולבריחת הון של הבורגנות. דבר שהביא לכישלון החזית המפלגתית המאוחדת ("החזית העממית").
3. דלדיה ראש הממשלה הבא, שבר את "החזית העממית" בהיותו אנטי סוציאליסט מושבע. ממשלתו גילתה אוזלת יד נוכח התוקפנות הגרמנית בשנות השלושים, כאשר הנהיגה מדיניות שוחרת שלום כלפי גרמניה ובכך כפי שכבר צויין, רק עודדה את תוקפנותה. שוב דוגמה להתמודדות כושלת.
בתחום הצבאי - בטחוני:
1 בריתות והסכמים - חתימה על בריתות והסכמים שונים על מנת להבטיח את המשך פירוק החימוש והבידוד של גרמניה. על מנת לבסס את מעמדה גיבשה צרפת קו מדינה של התקשרות בחוזים עם בעלות ברית שונות, כמו: עם בלגיה ופולין (1920). "ההסכמה הקטנה" עם צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה ורומניה ו,חוזה לוקרנו", 1925. ב-1926 חתמו הצרפתים על הסכם עם בריטניה על שיתוף פעולה עם גרמניה לאור תוצאות הפלישה הצרפתית לחבל הרוהר, הפלישה כשלה כשחה"ל דרש מצרפת לצאת משם, והיא נאלצה להיעזר בתיווך בינלאומי (כלומר בבריטניה) כדי לצאת מן התסבוכת. ב-1928 חתמו על הסכם , שנקרא הסכם פאריז, בהשתתפות 45 מדינות, שגינו את המלחמה ודאגו למילוי תנאי פירוק נשקה של גרמניה. למרות החתימה על חוזי השלום, בשנות ה- 20, שנות "השלום הקיבוצי", בדיעבד לא היו כלל וכלל ימי שלום, והתנפצו לנוכח שנות ה 30- ולא היו אלא הכנה למלחמה.
2 בניית קו ביצורים לאורך מאות ק"מ על הגבול עם גרמניה - קו מאז'ינו. הצרפתים הקימו את קו מאז'ינו-קו ביצורים ,שנבנו בהוראת הגנרל אנדרה מאז'ינו , לאורך הגבול הצרפתי משוויץ ועד לוקסמבורג , המורכב מבונקרים , מעברים תת קרקעיים , מעוזים , מכשולים נגד טנקים, גדרות תיל , מוצבים קדמיים ועורפיים. הקו הפך להיות סמל לביטחון צרפת בעיני העם הצרפתי, ולמעשה יצר אשליה של בטחון. הרעיון שעמד מאחורי בנייתו הייתה האמונה שלה לא היה שותף כל העם, כי צרפת יכולה לנהל מערכת צבאית הגנתית בלבד, ובכך להביס את הגרמנים, ואף הניחה שגם הגרמנים חושבים כך, ויימנעו מלתקוף אותה. החיסרון העיקרי בקו הוא שלא היה רציף, וזאת מלבד העובדה שלא היה תקציב להשלמתו, הצרפתים לא הקימו ביצורים בהרי הארדנים, כי הניחו שיהוו מכשול לשריון וצבא מאומן . ביצורים לא הוקמו גם באזורי תעשייה בצפון, שאת תהליכי הייצור שלהם לא רצו הצרפתים לשבש, ובגבול עם בלגיה, אותה לא רצו הצרפתים להשאיר חשופה ולכן לא בנו קו בין צרפת לבלגיה. הקו סתר את מערכת הבריתות של מדיניות החוץ הצרפתית. כאמור הוא אף העיק קשות על הכלכלה הצרפתית. על אף כל אלה הצרפתים ראו בו את המרכיב העיקרי במדיניות הביטחונית של צרפת, הסתמכות שהביאה לאסון צבאי במלחמת העולם השנייה כאשר גרמניה פלשה דרך בלגיה והרי הארדנים.
היהודים בצרפת בין שתי מלחמות עולם:
1. מאפייני הקבוצות השונות של היהודים בצרפת והקשרים ביניהם
ערב מלחמת העולם השנייה, מנתה אוכלוסיית צרפת כ- 43 מליון תושבים ובכללם כ- 330,000 יהודים. בעיני החוק, היה קיים חיץ בין "היהודים הצרפתים בני דת משה" (הגדרה דתית, שעל פי המוסכמות הרפובליקניות לא הייתה יכולה לעמוד בתור קטגוריה לעצמה) ובין "היהודים הזרים" (שהמפקדים הסטטיסטים הטמיעו בקטגוריות הלאומיות של ארצות מוצאם- ומכאן הערפול הקיים במספרים).
קווים לדמותם של "הצרפתים בני דת משה":
חלקם היו צרפתים ותיקים ובעלי ייחוס מקדמת-דנא. הם בלטו בעובדת היותם משולבים היטב במארג החברתי וספוגים בערכי היסוד של סביבתם.
ב- 1791, העניקה האסיפה המחוקקת הצרפתית ליהודים אמנציפציה רשמית. המדינה נתנה ל"צרפתי בן דת משה" זכויות אזרח, אך בלי שהוא עצמו היה צריך להיאבק עליהן. המדינה בתקופת נפוליון קבעה לו גם דפוס ארגוני -המערכת הקונסיסטוריאלית. דתו של היהודי הוכרה בתור עניינו הפרטי. היהודי הצטרף בהתלהבות למה שהיה בעיניו מיזוג צרפתי-יהודי, שפתח לו את הדרך, להטמעות ולהשתלבות תרבותית.
היהודי שבו אנו עוסקים חי באחת הערים הגדולות של צרפת (רבים בפריז הבירה)
היהודים הללו הצטיינו בדרך כלל בתחום המסחר וה"מקצועות החופשיים". מקצתם, פנו למגזר הציבורי, ואף התחילו לתכנן כניסה לעולם הפוליטי.
יהודי זה התגאה באהבת המולדת שלו לצרפת והתהדר בחלק, שנטלו אחיו היהודים, בקרבות שניהלה צרפת.
נאמנותם בא על ידי ביטוי בניטרליות פוליטית קולקטיבית. בתור יהודי שנא לבטא את ההשתייכויות הפוליטיות שלו.
"הצרפתי בן דת משה" לא תפס, עד כמה הפטריוטיזם, שקשר אותו למדינה הצרפתית, הרחיקה אותו יותר ויותר מן המסורת היהודית. "הצרפתי בן דת משה" לא היה קשור בדרך כלל למוסדות היהודיים, שהיו אמורים לייצגו. רק רבע מהם היו קשורים עם הקונסיסטואר המרכזי של פריז.
הארגון היהודי שייצג את "הצרפתים בני דת משה" בכינוסים-לאומיים, היה ארגון כי"ח .
"הצרפתי בין דת משה" הקפיד לנתק את עצמו מן המצע הלאומי של התנועה הציונית- להבהיר שאין לו כל נגיעה אישית לציונות.
קווים לדמותם של "היהודים הזרים" בצרפת:
המונח הכוללני "יהודים זרים" כולל בתוכו מגוון של יהודים- גל ראשון של יהודים הגיע ממזרח אירופה, בשנות השמונים של המאה ה-19 - מרוסיה, רומניה ופולין.
גל נוסף של מהגרים יהודים, שמוצאם מהמדינות החדשות- המדינות הבלטיות, הונגריה ורומניה, הגיע לצרפת, עם חתימת הסכמי השלום (מ-1919).
גל נוסף של יהודים הגיע לצרפת, בשנות השלושים של המאה ה-20, ממרכז אירופה - כ-100.000 יהודים מצ'כיה, הונגריה וגרמניה באו לחפש מקלט בצרפת. חלק גדול מן היהודים, שהגיעו לצרפת מגרמניה היו למעשה יהודים שמוצאם מפולין.
רוב "היהודים הזרים" שלחו את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים, חילוניים ורפובליקנים.
רוב היהודים הזרים באו ממשפחות שבהן דיברו יידיש והקפידו על קיום מצוות הדת.
בדומה לצרפתי בן דת משה, היהודי הזר גר בפריז, שבה התרכז ערב מלחמת העולם השנייה, קרוב לשני שלישים מן האוכלוסייה היהודית.
רוב היהודים הזרים (כ- 60% ) עבדו בתעשייה או כבעלי מלאכה. העסקתם של היהודים הזרים הלכה והתמעטה, ככל שרבו החוקים החדשים ובו בזמן הלכו ורבו הפועלים היהודים הבלתי מוצהרים.
"היהודי הזר" היה שייך בד"כ לזרם אידיאולוגי מובהק- מבחינה זו היה בעל רגישות פוליטית שונה מזה של אחיו הצרפתי בן דת משה.
"הגשרים" והקשרים בין "הצרפתים בני דת משה" לבין "היהודים הזרים" :
למרות שקבוצות היהודים בצרפת נראו רחוקות כל-כך זו מזו, היו ביניהם "גשרים" וקשרים :
א. היחס למצוות הדת- מצוות שהיו משותפות להם, גם אם המסגרות שבהן קיימו את המצוות היו בד"כ שונות.
ב. יחס האנטישמים בצרפת אל היהודים הביא לקירוב בין קבוצות היהודים השונות- האנטישמיות כוונו אל כלל היהודים.
ג. הארגונים הפילנתרופיים (נותני החסות), שהקימה יהדות צרפת, כאמצעי לגשר בין היהודים: הארגונים הפילנתרופיים, שהקימה יהדות צרפת כדי לעזור לפליטים היהודים שהגיעו מגרמניה הנאצית נעשו גשר בין היהודים הצרפתים ליהודים הזרים.
ד. הזדהות עם רעיונות המהפכה הצרפתית: היהודים כולם היו קשורים אל המהפכה הצרפתית ששימשה יסוד בזהות היהודית הצרפתית. המהפכה הצרפתית- סמל החירות, אות ומופת לאמנציפציה של היהודים- הייתה נושאת הדגל של רעיונות ונושאים, שהיהודים מכל גווני הקשת יכלו להזדהות עמם.
ה. היחס למלחמת העולם השנייה-הפטריוטיזם בפעולה: עם פרוץ המלחמה, מתגייסים כל החוגים היהודיים.
3. תגובות היהודים להתגברות האנטישמיות בצרפת
באנטישמיות, שצצה מפעם לפעם בצרפת, ראו היהודים בני דת משה מוצר מיובא מגרמניה. תופעה שהתעוררה בגלל חולשה חברתית כלשהי בת חלוף, ולא תופעה כרונית, מסורתית ומושרשת בחברה- כפי שהייתה ברוסיה או גרמניה. בסיומה של "פרשת דרייפוס" ראו היהודים אישור של התפקיד ההגנתי שממלאים חוקי המדינה. "היהודי הצרפתי בן דת משה", הרגיש שהוא יכול לסמוך על המדינה. היהודי הצרפתי לא גילה אפוא שום להיטות לקחת חלק מאספות הגדולות שארגנה "הליגה הבינלאומית" נגד אנטישמיות, שנוסדה ב- 1928 וניהלה עתה דו-קרב עם החברות הפשיסטיות וחיפשה בבירור קשרים במחנה השמאל.
בשנות השלושים, עתידה הייתה היהדות המאורגנת להתגייס לעזרתה של הפליטים מן הארצות הנאציות שביקשו מקלט בצרפת. האם היה זה מעשה צדקה ביטוי לסולידאריות אמיתית או מעשה שלא הייתה לה ברירה אלא לעשותו- שנועד למנוע זרם בלתי מבוקר של זרים שעלול היה לערער את מעמדם של היהודים כולם בחברה הצרפתית? הדעה נותנת, ששני הדברים שמשו כאן יחד והם מלמדים על מצב לא קל בעת משבר, אמביוולנטיות שנגזרה מן השייכות הכפולה, היהודית והצרפתית.
=== התקופה שלישית:מלחמת העולם השנייה, והשואה ===
* [[היסטוריה לבגרות/גרמניה הנאצית,אידיאולוגיה,בניית משטר-מדמוקרטיה לנאציזם,1933-1939|פרק 1:גרמניה הנאצית,אידיאולוגיה,בניית משטר-מדמוקרטיה לנאציזם,1933-1939]]
ביסוס הנאציזם - בניית המשטר הטוטאליטרי הנאצי בשנים 1933 -1939
רקע
תהליך ההשתלטות של הנאצים על גרמניה והפיכתה למדינה טוטליטריות נמשך כשנתיים וכונה תהליך הנאציפיקציה (כונה גם "תהליך האחדה". להבדיל מ"חוק האחדה"!). משמעותו תהליך זה הנה האחדת גרמניה תחת שלטון ריכוזי נאצי, ע"י שיעבוד כל ארגוני נחברה ומוסדותיה לטובת המפלגה ו"הפיהרר", תוך נטרולם של כל המוסדות והגופים (הרייכסטאג, המנגנון הציבורי, מערכת המשפט, הצבא, המפלגות, האיגודים המקצועיים, הכנסייה ומשרת הנשיא) כמוקדי כוח עצמאיים ובלתי תלויים והפיכתם לגופים שיפעלו על פי תבנית אחת. היטלר שאף להשיג מונופול על העוצמה הפוליטית במדינה ובחברה.
1. שרפת הרייכסטאג ופרסום "צו חירום להגנת העם והמדינה"
ב- 30 בינואר 1933 מתמנה היטלר כקאנצלר גרמניה באורח חוקי ע"י הנשיא הינדנבורג. בממשלה היו 3 שרים נאצים מתוך 11 שרים. היטלר החליט על פיזור הרייכסטאג/הפרלמנט, ובאישור צו הנשיא הוא מכריז על בחירות חדשות ב- 5 במרץ 1933. בבחירות אלו קיווה היטלר לזכות ברוב מכריע שיאפשר לו להגשים ללא הפרעה את תוכניתו-לשים קץ לדמוקרטיה בדרך חוקית.
ב- 28 בפברואר 1933, שבוע לפני הבחירות הוצת בניין הרייכסטאג (מאוחר יותר הוכח שהנאצים הם ששרפו את הרייכסטאג כדי לקבל מהנשיא הינדנבורג צווי חירום). הנאצים האשימו את הקומוניסטים בהצתתו. שרפת בניין הרייכסטאג שימשה עילה לנאצים לבצע מאסרים המוניים בקרב הקומוניסטים יריביהם הפוליטיים. בעקבות אירוע השרפה הוצאו צווים ונחקקו חוקים אנטי דמוקרטיים, אשר פגעו בחירויות הפרט וזכויותיו שהובטחו בחוקת ווימאר. חקיקה זו לוותה בשימוש בטרור ובאלימות נגד מפלגות, ארגונים ויחידים.
במסגרת חקיקה אנטי דמוקרטית זו הוצא צו חירום להגנת העם והמדינה. צו זה הטיל מגבלות על החופש האישי, על הזכות להבעת דעה חופשית ועל חופש העיתונות. בעקבות צו זה הוטלה צנזורה שהביאה לסגירתם של עיתונים, האזנות לטלפונים של יריבים, נאסרו אסיפות פוליטיות, פוטרו עובדים, נערכו חיפושים, הוחרם רכוש ונערכו מעצרים של אנשים ללא משפט וללא הגבלת זמן. צו נוסף "נגד מעשי אלימות קומוניסטים המסכנים את המדינה" הביא למאסרים רבים בקרב מתנגדים פוליטיים: קומוניסטים, סוציאליסטים, פעילים במפלגות פועלים וכו'. בשלב זה עדיין יכלו חברי מפלגות השמאל להשתתף בבחירות.
הצווים השונים לוו באמצעות שימוש בטרור, אלימות והקמת מחנות ריכוז לאסירים שהוקמו בשל ריבוי המעצרים ומחסור במקומות בבתי הסוהר. ע"י מנגנוני המשטרה. האלימות כוונה נגד כל הגופים הפוליטיים היריבים למפלגה הנאצית. ב- 1933 הוקם הגסטאפו-המשטרה הפוליטית החשאית של המדינה, זרוע של ה- ס.ס . מ- 1936 עמד בראשה ריינהרד היידריך, להיידריך הייתה סמכות בלתי מוגבלת לגרש למחנות ריכוז אויבים של הרייך וביניהם יהודים. מחנה הריכוז הראשון הוקם במינכן – "דכאו", במחנות הריכוז האסירים הושפלו, עונו וכל זכויותיהם כבני אדם נשללו, רבים מתו מהתנאים ומעבודות הכפייה.
2. "חוק ההסמכה"
בחירות ב- 5 במרץ 1933 בצלו של מסע טרור והפחדה לנאצים 44% מהקולות. בשאיפתו של היטלר לביטול הרייכסטאג נחקק "חוק ההסמכה"-"החוק לביטול מצוקת העם והמדינה".
חוק זה העניק לממשלה זכות לחוקק חוקים ולתקן חוקים ללא אישור הרייכסטאג למשך 4 שנים גם אם סותרים את החוקה. החוק התקבל ברוב גדול משום למפלגות השמאל לא הותר להשתתף בפעילות הרייכסטאג ולהצביע. חוק זה למעשה הפקיע את סמכויות הפרלמנט ואת כוחו של הנשיא ולפעול באמצעות צווי חירום, ולרכז את סמכויות החקיקה בידי היטלר. חוק זה ביטל למעשה את חוקת ווימאר, תוך ביטול הפרדת הרשויות וביטול השיטה הפרלמנטארית. הרייכסטאג ממשיך להתקיים עד 1939 אך אין לא משמעות פוליטית. הוא מהווה חותמת גומי לכל הצעדים והחוקים של היטלר ומשענת חוקית לשלטונו הדיקטטורי של היטלר.
3. פגיעה בשלטון הפדראלי
במסגרת תהליך האחדה בוטלה גרמניה הפדרטיבית תוך ביטול זכויות היתר של המדינות הגרמניות, ביטול השלטון שהיה קיים במדינות הפדרציה הגרמנית ופיזור בתי המחוקקים של מדינות גרמניה באמצעות חוק שאפשר זאת. מונו מושלים נאצים מטעמו של היטלר במדינות השונות. למושלים ניתנה סמכות בלעדית למנות ולפטר שופטים ופקידים בכירים, למעשה הם ביצעו את הוראותיו של היטלר. המדינות הפכו ל"אזורים מנהליים של הרייך השלישי. תהליך זה הושלם ב- 30 בינואר 1934 כאשר הרייכסטאג החליט לפזר את הרייכסראט-מועצת הברית.
4. טיהור המנגנון הממשלתי, הציבורי והפוליטי
טיהור המנגנון הממשלתי- ב- אפריל 1933 יצא "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי", חוק שמטרתו "אריזציה" של המנגנון הפקידותי, טיפוח מנגנון פקידותי ארי מטוהר מגורמים לא נאצים. משרות המפתח במדינה נמסרו לידי בכירי המפלגה. החוק אפשר סילוק היהודים ממשרות ממשלתיות וציבוריות וכך יכול היה היטלר, למצוא מקומות עבודה לגרמנים מובטלים על חשבון היהודים.
חיסול האיגודים המקצועיים ובמקומם הקמת "חזית העבודה הגרמנית"- במאי 1933 הוחרמו האיגודים המקצועיים ומנהיגיהם הוכנסו למחנות ריכוז. במקומם הוקמה "חזית העבודה הגרמנית". החזית נועדה לדעת היטלר להגן על האיכר והפועל מפני ניצולם של הקפיטליסטים ולהיטיב עם הפועלים. השביתות נאסרו עפ"י חוק.
חיסול כל המפלגות והקמת מדינה חד-מפלגתית-ביולי 1933 יצא "החוק נגד הקמתן של מפלגות". עד 1934 הצליח היטלר הן ע"י איומים והתנהגות ברוטאלית של הנאצים בפרלמנט והן ע"י חקיקה להוציא את כל המפלגות מן הרייכסטאג ולהשאיר את המפלגה הנאצית כמפלגה היחידה ברייכסטאג, כך גרמניה הפכה למדינה חד-מפלגתית.
5. בתחום המשפטי
המשפט הושתת על "החוק הגרמני", על תורת הגזע הנאצית. הוקמו בתי-משפט עממיים שהיו מורכבים משני שופטים מקצועיים ומ- 3 שופטים אזרחיים נאצים, שמונו ע"י המפלגה הנאצית. הנורמות המשפטיות היו בהתאם לתורת הגזע הנאצית. ההוראה שניתנה לשופטים הייתה "תפקידו של השופט אינו לעשות משפט אלא להשמיד את אויבי הנציונאל-סוציאליזם". למעשה בצעד זה בוטל עקרון הפרדת הרשויות בכך שהמערכת השיפוטית הוכפפה לדרג הפוליטי (המפלגה הנאצית).
6. "ליל הסכינים הארוכות"
ב- 30 ביוני 1934 נתן היטלר פקודה לגסטאפו לחסל את ארנסט רום ושאר מנהיגי ה- S.A כ- 1000 איש. חיסול זה נודע בשם "ליל הסכינים הארוכות. היטלר ביקש בפעולה זו להיפטר מגורמים מעכבים בתוך התנועה הנאצית, ובכלל זה להחליש את ה- S.A /"פלוגות הסער" ומנהיגם ארנסט רום. הסיבות לחיסול צמרת ה- S.A היו: א. ה- S.A דרש לבצע מהפיכה חברתית בהתאם לתורה הנאצית, אולם היטלר חשש שתכנית זו תסיר ממנו את תמיכת בעלי ההון, תעשיינים ובעלי אחוזות. ב. ה- S.A דרש להיות הצבא של גרמניה הנאצית אולם היטלר ראה בהם אספסוף שלא יוכל להגשים את חזון ההתפשטות הנאצי, היטלר ביקש לכרות ברית עם ראשי הצבא מהתקופה הקיסרית.
לאחר חיסול תשתית ה- S.A המשיך גוף זה להתקיים אך חשיבותו הייתה שולית ואת מקומו תפס ה- S.S בביטחון הפנים.
7. "חוק האחדה"
עם מותו של הנשיא הינדנבורג באוגוסט - 1934 , החליט היטלר לבטל את הבחירות למשרת הנשיאות ולרכז את כל הסמכויות השלטוניות והכריז על עצמו "הרייכפיהרר" כלומר, הקנצלר, הנשיא והמפקד העליון של כוחות הצבא. מפקדי הצבא וחייליו נשבעו לו אמונים אישית, וכך היטלר הפך להיות למנהיג הכל יכול בגרמניה שרצונו הוא הקובע.
8. בתחום הכלכלי
עם עלותם לשלטון פעלו הנאצים לפיקוח על כל אמצעי הכלכלה, כדי להשיג את היעדים הבאים:
פתרון בעיית האבטלה הכבדה, הקמת כלכלה צבאית לצרכים מלחמתיים, והקמת משק עצמאי ובלתי תלוי בסנקציות העולם ושיאפשר לגרמניה להגשים את חזון הרייך השלישי.
במטרה לממש יעדים אלו פעל היטלר בתחום הכלכלי באופן הבא: א. הקמת תעשיות צבאיות וביצוע עבודות ציבוריות יזומות, סילוק היהודים ויסודות בלתי רצויים, הוצאת הנשים הנשואות ממקומות העבודה, צעדים אלו שלעיתים היו מלאכותיים הצליחו לספק תעסוקה ופרנסה למיליוני המובטלים. מדיניות זו יצרה רגיעה ואהדה בקרב כל שכבות העם הגרמני, למפלגה הנאצית ולפיהרר הנערץ. ב. הנאצים הטילו פיקוח חמור וקפדני על המסחר הפרטי, התעשיות והאחוזות הקרקעיות, שכן גם אם הרכוש הוא פרטי הרי שהמטרה היא ממלכתית. על הפועלים נאסר להתאגד, לשבות ולהפגין. כל משא ומתן בין הפועלים לבין מעסיקיהם נעשה בתיאום של "חזית העבודה הגרמנית". ג. כדי להשיג עצמאות כלכלית ואי-תלות בסנקציות בינלאומיות הוטלו מכסים והגבלות כבדות על הייבוא, הופעל לחץ על התושבים לרכוש תוצרת גרמנית והושקעו מאמצים לייצור חומרים סינתטיים שיהוו תחליף לחומרי הגלם המיובאים מחו"ל (למשל תעשיות הפלסטיק). כמו כן הפעילה גרמניה לחץ כבד על עמים קטנים באירופה לרכוש תוצרת גרמנית, ולהסכים לדחיית תשלומים מצד גרמניה.
המדיניות הכלכלית הנאצית הובילה לקשיים כספיים רציניים, אך היטלר האמין שניצחון במלחמה ושלטון הרייך השלישי יספק ממילא את העושר לבני הגזע הארי.
בתחום החינוך
ב- 1933 הוקמה "לשכת התרבות של הרייך" בראשה עמד יוזף גבלס. החינוך הקיף את בתי הספר ואת ארגוני הנוער והספורט. היטלר רצה לבסס את מערכת החינוך על טהרת הגזע הארי. כל בתי הספר היו כפופים ומפוקחים ע"י לשכת התרבות של הרייך. לשכה זו מינתה את מנהלי בתי הספר, את מרכזי תנועות הנוער והמרצים באוניברסיטאות. כולם חויבו להישבע אמונים להיטלר ורישיונות ההוראה הוצאו על פי נאמנות פוליטית. מורים ומרצים לא ארים, ביניהם יהודים פוטרו. נקבעה תכנית לימודים אחידה אשר שמה דגש על לימודי ההיסטוריה המפוארת של גרמניה, האידיאולוגיה, ביולוגיה והתעמלות. החינוך שם דגש על חינוך לציות לפיהרר ולמולדת.
הוקמה תנועת הנוער ההיטלראי "היטלר יוגנד", נאסרה כל פעילות של תנועות נוער אחרות. כל הנוער מגיל 8-15 היה מאורגן בתנועה זו. בתנועה למדו את האידיאולוגיה הנאצית, אימון גופני, חינוך קדם צבאי, פיתוח אופי של לוחם, הערצת הכוח, המלחמה, חינוך לציות ולהיות חיילים נאמנים ויחנוך הנערה להיות אמא טובה. המצטיינים נשלחו לבתי ספר מיוחדים של המפלגה.
בתחום התרבות
מקורות הידע והתקשורת נשלטו בידי המדינה. חל פיקוח על העיתונות תחת שליטה והכוונה, החדשות צונזרו והוכתבו מגבוה. פורסמו בהם מאמרי שטנה נגד היהודים כחלק מהתעמולה ולכן העיתונות שימשה שופר התעמולה של המדינה הנאצית. "לשכת התרבות של הרייך" הדגישה את התרבות הנאצית. המדינה החליטה אלו יצירות אומנות, מוסיקה, ספרים, סרטים, עיתונים ומחזות יקראו, ישמעו ויראו. ספרים אשר חוברו ע"י יהודים או על יהודים הועלו באש. הוטל חרם על יצירות יהודים ואויבי הגזע. יצירות אריות הבליטו את היופי מול יצירות מושחתות של המערב והיהודים. המוסיקה של ריכרד ואגנר אומצה ע"י הנאצים כמוסיקה ארית. הוטלר חרם על מוסיקת ג'אז ונגינת סקסופון אשר סימלו את האדם השחור. פותחה ספרות ארית אשר הדגישה את העבר, האצולה והמוטיבים של אדמה, דם ושבטיות.
המדיניות הנאצית כלפי היהודים 1933 - 1938
עם עלית הנאצים לשלטון ותחילת התבססותם בו (פברואר מרס 1933), פתח המשטר הנאצי במסע אנטי יהודי, שאופיין בהסלמה לאורך השנים, רדיפה אינטסיבית של יהודי גרמניה: בתחילה הטלת אימה, התפרצויות אלימות לפרקים וסילוק יהודים מהשירות הציבורי, מחיי התרבות והחינוך, מעולם היצירה הספרות והאומנות, מכלי התקשורת ומעולם הבידור. יהודים רבים נפלו קורבן לגל המאסרים שהקיף את גרמניה, ונשלחו למחנות הריכוז.
בין מטרות הנאצים במדיניותם כנגד היהודים:
א. להגדיר את היהודים, לאתרם להשפילם ולבודדם מהחברה והתרבות הגרמנית ע"י חקיקה
המבוססת על חוקי הגזע.
ב. לזרז ולהגביר את הגירת יהודי גרמניה – "לנקות" את גרמניה מיהודים
ג. לגבש את העם הגרמני סביב המדיניות הגזענית ולשלהב אותו ע"י תעמולה אידיאולוגית
אנטישמית.
ד. לנשל את היהודים מרכושם ע"י הפקעת הרכוש וגירוש היהודים.
לצעדים / למדיניות האנטי יהודית בה נקטו הנאצים היו 3 שלבים עיקריים:
א. 1933 – 1935 - דחיקה ותחיקה כלכלית-חברתית.
ב. 1935 – 1938 – ביטול האזרחות הגרמנית (החל בחוקי נירנברג 1935).
ג. 1938 – פרעות ביהודי גרמניה (אחת הדוגמאות: "ליל הבדולח").
א. חרם כלכלי, חקיקה ובידוד חברתי 1933 – 1935
* ב-1 באפריל 1933 הכריזו הנאצים חרם כלכלי על חנויות ועסקים יהודיים, בבת אחת ובאופן פתאומי. החרם לא התבצע בשם הממשלה, אלא היה מעין מבצע של המפלגה, ובראשות הועד המארגן הועמד יוליוס שטרייכר עורך העיתון האנטישמי "דר שטרימר". החרם הקיף את כל המדינה תוך הגברת התעמולה והחדרת התפיסה של החרם, כצעד הגנה על העבודה הגרמנית. הוסר הפיקוח על העיתונות בנושא זה. ביום החרם פשטו "פלוגות הסער" (A.(S על בתי עסק יהודיים וחיבלו בציוד ובסחורה. הם ערכו פוגרומים, סימנו חנויות של יהודים במגן דוד ומנעו כניסת לקוחות גרמניים. כמו כן הופץ חומר תעמולה אנטישמי שקרא לציבור להחרים את עסקי היהודים בשל פגיעתם בכלכלת גרמניה. החרם בוצע בצייתנות ע"י העם הגרמני הממושמע והוא הוכיח סולידריות מלאה, לפחות על פי דבריו של יוזף גבלס, שהיה הממונה על התעמולה.
החרם עורר תגובה נזעמת בעולם והיטלר, שחשש לאבד את אהדת העולם ומפגיעה בכלכלת המדינה (בעקבות חרם נגדי שהטילה ארה"ב על גרמניה), החליט להפסיק את החרם לאחר יום אחד בלבד. החרם השיג מספר מטרות: פגיעה כלכלית – החרם היה אמור למוטט את הקהילה כולה, בידוד היהודים וזירוז הגירתם וכן מפגן כוח של המפלגה הנאצית. החרם יצר הבחנה בין יהודים לגרמנים וכן שיתוף הפעולה של ההמון עם החרם אשר להם כי למפלגה הנאצית השפעה רבה. כמו כן, מטרת החרם היתה להרתיע את היהודים בגרמניה בפרט ובעולם בכלל, מהסברה או מפעילות נגד הנאצים. יהודי גרמניה נעשו לבני ערובה, האחראים להתנהגותם הסבילה והצייתנית של יהודי העולם.
* חקיקה אנטי יהודית 1933 - 1934 – במטרה לדחוק את היהודים מהחברה ולאלצם לעזוב את גרמניה הוטלו על היהודים מספר גזירות: החוק לשיקום הפקידות; הגדרת "מי הוא ארי":
באפריל 1933 הוכנס לתוקפו חוק שנקרא "חוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה". נאמר בו, בין השאר כי פקידים שאינם ממוצא ארי יועברו לגמלאות, ואם מדובר בנושאי תפקידי כבוד, יש לפטרם ממעמדם. יהודים הוצאו מהשרות הציבורי והוגבלו בעיסוק במקצועות החופשיים. (במקומם הועסקו מובטלים גרמנים). בצעד זה התחיל שלב חדש במדיניות האנטי יהודית, שעיקרו שלילת השוויון החוקי והאזרחי של יהודי גרמניה, נישול כלכלי מדורג, הקמת חיץ חברתי בין יהודים לגרמנים וכן זרוז יציאת היהודים אל מחוץ לתחומי גרמניה.
ב- 7 באפריל 1933, נקבעו גם תקנות מיוחדות לגבי מיהו "לא ארי" (זוהי הגדרה ביולוגית): אדם שאחד מהוריו או סביו היה יהודי. כל מי שרצה למלא משרה ציבורית ברייך היה חייב להוכיח את מעמדו, וכך נאלצו לפרוש אנשי מדע יהודים רבים ממשרותיהם. הגדרה זו איפשרה תחילתו של תהליך איתורם ובידודם של יהודים ויישום את תורת הגזע. שנאת יהודים הוחדרה ללא הרף לכל תחומי החיים, בעיקר בבתי ספר, בתנועות נוער ובמסגרת לימוד של מבוגרים. אמצעי התעמולה המפלגתיים חתרו להפוך את היהודי לדמות לא אנושית, המזיקה ומחבלת בכל הזמנים ובכל הנסיבות.
* בליל ה- 10 במאי, ערכו הנאצים שרפה המונית של ספרים ויצירות תרבות של יהודים, בכלל זה ספרי קודש לצד ספרי מדע. השריפה נערכה בפומבי לעיני ההמונים המשולהבים.
ב. ביטול האזרחות הגרמנית 1935 - 1938
החמרה נוספת במצבם של יהודי גרמניה, בספטמבר 1935, כשנחקקו חוקי נירנברג, שהיו חוקים שאושרו בועידה המונית של המפלגה הנאצית, שנטלו מהיהודים את זכויות האזרח שלהם, והורידו אותם לדרגה של נתינים נטולי זכויות פוליטיות. חוקים אלה הנציחו את נחיתותם של היהודים. חוקי נירנברג היו למעשה שני חוקים, אך בהיותם חוק יסוד, היוו במרוצת השנים בסיס לתקנות אנטי יהודיות רבות. הגזענות האנטישמיות הפכה מעתה לחוק המדינה.
החוק הראשון נקרא "חוק אזרחות הרייך", לפיו נקבע שאזרחות הרייך תוענק רק לאנשים שהם טהורים מבחינה גזעית, כלומר בעלי דם גרמני, ארים. בנובמבר 1935 התקבלה תוספת לחוק אזרחות הריך, תקנה בדבר "מיהו יהודי", שהגדירה מיהו יהודי, ומיהו בן תערובת – מישלינג, שדינו בשלב זה כשל יהודי. יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים שהם יהודים גמורים. גרמנים שבמשפחתם היו יהודים נקראו בני תערובת. בן תערובת הינו גם מי שמוצאו משני סבים יהודיים.
החוק השני נקרא : "חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד בגרמניה", אשר עפ"י חלו איסורים כמו: נישואין בין יהודים ואזרחים בעלי דם שונה; קיום יחסי מין ביניהם; זוגות מעורבים יופרדו; איסור על העסקת עוזרות בית גרמניות מתחת לגיל 45 אצל יהודים; נאסר על היהודים להניף את דגלי המדינה ולהשתמש בצבעי הלאום הגרמני, מחשש שיטומאו.
* בעקבות חוקי נירנברג, נוצרה הפרדה בין הגזעים - צעדיהם האנטישמיים של הנאצים הפכו לגלויים וקבלו לגיטימציה: בוטלה האמנסיפציה, שניתנה ליהודים כ- 60 שנים קודם לכן (1871), ואיפשרה שילובם של היהודים בחברה הגרמנית; אם יום החרם פגע ביהודים הסוחרים וחוק הפקידות פגע ביהודים שעבדו בשירות הציבורי, הרי שחוקי נירנברג לא הבחינו בין קבוצות של יהודים, בין גברים לנשים, בין עשירים לעניים ובין צעירים לזקנים – כלל היהודים נכללו בחוק זה; היהודים הפכו למשוללי זכויות משפטיות ולכן גם לא יכלו לפנות לבית המשפט, כדי לקבל הגנה משפטית, לנוכח הגזירות והחוקים המפלים; גם אם החוקים לכאורה, לא פגעו פיזית ביהודים, הרי שהם איפשרו את בידודם, מה שהוביל אולי בעתיד לגטואיזציה , למחנות עבודה ולמחנות השמדה.
למרות שמאז עלית הנאצים לשלטון ננקטו צעדים רבים לדחיקת רגלי היהודים מהחיים הכלכליים של גרמניה, עד שנת 1937 עדיין יכלו יהודים, לעסוק בחיי מסחר ובתעשייה, ולמרות שהם נדחקו לגטו ציבורי ורוחני, עדיין היוו, לדעת רבים, מרכיב מביא תועלת בכלכלת גרמניה.
גם באולימפידת ברלין בשנת 1936 נאלצו הנאצים מחשש לדעת הקהל העולמית, לטשטש את העובדות, והורשה לספורטאים יהודים לקחת בה חלק. הנאצים ניסו להעמיק את המחיצה הנפשית שבין היהודים לגרמנים, ולהרגיל את הגרמנים לכך שהיהודים אינם בבחינת בני אדם ואין הם ראויים לקחת חלק בחברה הגרמנית. על היהודים נאסר להכנס לגנים ציבוריים, לבקר במקומות מרפא ובברכות שחיה, לגדל כלבים ועוד. בשנת 1936, עם ראשית התכנון המלחמתי, חלה ההקצנה וההחרפה במסע האנטי יהודי, הכלכלה הגרמנית עברה לפסי יצור של ימי מלחמה, והיהודים סולקו מתחומים רבים במשק בהדרגה.
בשנת 1938 חל המפנה, כאשר הנאצים פותחים בשוד שיטתי של הרכוש היהודי. הנישול הכלכלי של היהודים הוא כעת בשיאו, והפגיעה ברכוש הפרט גדולה.
מרופאים ועורכי דין יהודיים נשללו הרשיונות, הארגונים והמוסדות היהודיים מאבדים את מעמדם כרשויות ציבוריות הנהנות מיסות החוק. יהודים נדרשים להוסיף על שמם הפרטי בעל הצליל הלא יהודי, את השמות ישראל ושרה, והדרכונים שלהם מסומנים באות J (יהודי - Jude).
בשנת 1938 גם מתחיל הגירוש הכפוי של יהודים בעלי אזרחות פולנית מתחומי גרמניה, שישבו שנים רבות בה. כ17,000- יהודים גורשו לגבולות הפולני אך לא הורשו להיכנס לפולין, והם נאלצו להשתכן בעיירת הגבול זיבושיין. הפגיעה הפיסית הייתה החמורה מכל. מאות יהודים נעצרו באשמת נטיות אנטי- חברתיות וקומוניסטיות ונשלחו למחנות ריכוז. בחודש יוני הועלו בתי הכנסת הגדולים במינכן, בנירנברג ובדורטמונד באש.
ג. פרעות ביהודי גרמניה מנובמבר 1938 ועד 1939
תקופה זאת מאופיינת בהגברת האלימות כנגד היהודים במטרה לגרום להם להגר מהמדינה. בשנת 1938, כידוע, המפלגה הנאצית כבר הייתה מבוססת בשלטון בגרמניה ומדינות העולם לא מחו כנגד המדיניות הגזענית ונקטו במדיניות הפיוס, כנגד היטלר. אדישות העולם הביאה את היטלר למסקנה כי דמם של היהודים הוא הפקר:
אריזציה –היהודים אולצו להעביר ולמכור את עסקיהם ורכושם לגרמנים במטרה להרוס את הבסיס הכלכלי שלהם. תהליך האריזציה התבצע ע"י הגבלת אספקת חומרי גלם, העלאת מסים, הוצאת פועלים גרמנים מעסקים של יהודים, שלילת רשיונותיהם של רופאים ועורכי דין יהודים ועוד.
סיפוח אוסטריה ("האנשלוס") - במרץ 1938 היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה והפעיל בה, את כל החוקים שנחקקו בגרמניה במשך 5 השנים לשלטונו. ה"מכה" הפתאומית שהונחתה על הקהילה היהודית באוסטריה (שכללה פרעות, התעללויות פומביות, אריזציה והגירה בכפייה, עבודות בזויות וכו') הובילה לכ – 4,000 מקרי התאבדות בקרב הקהילה היהודית שם.
דרכונים של יהודים הוחתמו באות J - יהודי. אסרו על יהודים להקרא בשמות גרמנים הוספו השמות שרה וישראל לשמותיהם הפרטיים. הוגבלה הופעתם של יהודים במקומות ציבוריים כמו מקומות בידור, חופי רחצה ועד. ברכבת קרונות המיועדים אך ורק ליהודים. הופסקו לימודי יהודים בבתי ספר כללים.
הגירה בכפייה – בעקבות הגירוש הכפוי מאוסטריה והגירת יהודים מגרמניה, יזם רוזוולט הנשיא האמריקאי (יולי 1938), את "ועידת אוויאן" (ר' הרחבה בלמידה נפרדת של הנושא!) כדי לפתור את בעיית הפליטים. הוועידה הסתיימה ללא מציאת פתרון לפליטים היהודים והיטלר הסיק מכך כי דמם של היהודים – הפקר, שכן הם אינם רצויים בשום מקום ואין מי שידאג להם. לאור כל זאת החל בגירוש החל בגירוש יהודים מגרמניה לאוסטריה בשיטות אכזריות – ללא חשש לתגובה מצד העולם.
גרוש ז'בונשיין (כרקע ל"ליל הבדולח") - בגרמניה התגוררו יהודים בעלי אזרחות פולנית כ- 70.000 יהודים השלטון החליט לגרש את היהודים בעלי אזרחות פולנית על ידי קרונות מסע לעבר עיירת הגבול ז'בונשין. במקביל נסתה גם ממשלת פולין לשלול את אזרחותם של היהודים הפולנים הגרים בחו"ל. משום כך כאשר גורשו מגרמניה הם לא הורשו להיכנס לפולין ונאלצו לבלות בגבול פולין – גרמניה בתנאים קשים.
"ליל הבדולח" - המאורע החמור ביותר של שנת 1938 הוא "ליל הבדולח", שהתחיל בלילה שבין 9 ל- 10 בנובמבר 1938. העילה להתפרצות אלימה ותוקפנית זו שימשה התנקשות של צעיר יהודי בשם הרשל גרינשפן, שהוריו היו יהודים ממוצא פולני שגורשו מגרמניה לזבונשין, במזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית בפריס, פון ראט. בעקבות ההתנקשות, באורח כביכול ספונטאני (מכתב היידריך), פרצו פרוגרומים נוראים ביהודים בכל רחבי גרמניה, והעיתונות הגרמנית קראה לפרעות, כהפגנות מחאה. בליל ה- 9 בנובמבר 1938, התרחש הפרוגרום הגדול מכולם : נהרסו ונשדדו אלפי חנויות, בתי ספר, משרדים ומוסדות יהודיים בכל רחבי הרייך וכ- 1,400 בתי כנסת הועלו באש. קרוב ל- 100 יהודים נרצחו, אלפים הוכו ונפצעו. כ- 30,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז: בדאכאו, בוכנוואלד וסאכבנהאוזן, (השם ליל הבדולח מתיחס לנצוצות שזהרו משברי חלונות הראווה של בתי עסק יהודים שנופצו), והם נאסרו באמתלה של הפרת תקוות מנהליות או העדר תעסוקה. כמו כן, בעקבות ליל הבדולח, הוטל על הציבור היהודי קנס בשיעור של מיליארד מארקים גרמניים, שהיווה כשישית מרכושם של יהודי גרמניה באותה העת.
התפרצות אלימה זו לא הייתה ספונטנית, הפוגרום תוכנן והוכן באופן שיטתי וכאשר היה מוכן, ניתן האות להתחילו.
משמעות ליל הבדולח : ליל הבדולח מהווה נקודת מפנה ביחסים בין הנאצים ליהודים משום שהוא מסמל את המעבר משלב האלימות המילולית לאלימות פיזית, שנמשכה עד לסוף המלחמה. מטרת הנאצים, בשלב זה עדיין הייתה, לעורר את דעת הקהל בגרמניה וללבות יצרים, עמ"נ להחיש את קצב עזיבת היהודים את גרמניה (לאחר הפוגרום עזבו את גרמניה כ- 10,000 יהודים), ולנשל סופית את יהודי גרמניה מכל מעמד משפטי, חברתי וכלכלי. כמו כן, הפוגרומים והגירושים הוכיחו כי דעת הקהל בעולם אינה מרתיעה כיוון שהעולם אינו עושה דבר בנידון. יהודים הועלו על אוניות פליטים וגורשו למדינות שונות בעולם אך הבעיה שנוצרה היא שמדינות העולם חסמו את שעריהן בפניהם. גם ארץ ישראל תחת שלטון המנדט.
מנובמבר 1938 ועד ראשית 1939 נאלצו היהודים להעביר את כל רכושם לידי הגרמנים. היהודים סולקו מכל עמדות הכלכלה המסחר והתעשייה, והם סולקו סופית מבתי הספר, ונאסר עליהם לבקר בקונצרטים, במוזיאונים, במגרשי ספורט וכו'. הנאצים פעלו עתה בכיוון של החשת ההגירה ובידודם הגמור של היהודים והוצאתם מהחברה הגרמנית באופן טוטלי. את ארגון חיי היהודים השאירו הגרמנים בידי גוף שהוקם לאחר ליל הבדולח בשם "ההתאחדות הממלכתית של יהודי גרמניה", שפעולתו באה לידי ביטוי בעיקר, בתחומי החינוך, הסעד וההגירה.
* [[היסטוריה לבגרות/תוקפנות ופיוס בשנות ה-30|פרק 2:תוקפנות ופיוס בשנות ה-30]]
א. מטרות מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית והצעדים התוקפניים שנקטה כדי לממשן
היטלר הציב לעצמו 3 מטרות עיקריות במדיניות החוץ שלו, גם כדי ליישם את תפיסות היסוד והיעדים ארוכי הטווח כפי שכבר הוגדרו בספרו "מיין קאמפף", וגם הקמת "סדר עולמי" חדש בשליטת הגזע הארי:
1. ביטול חוזה ורסאי, על כל סעיפיו לרבות החזרת שטחים שנלקחו מגרמניה לאחר מלה"ע 1 כגון: אלזס ולורן, חבל הסאר, העיר דנציג והשטחים שקמה עליהם פולין החדשה.
2. הרחבת גבולות גרמניה, כך שיקיפו את כל קיבוצי הגרמנים במרכז אירופה. (הכוונה היא שבכל מקום שמדברים גרמנית היא תהיה שייכת לגרמניה).
3. התפשטות מזרחה על מנת לבנות את "מרחב המחייה" הנחוץ לגזע הארי במזרח אירופה והשלטת ה"סדר החדש" (הרחבה על כך כנושא נפרד!). "שדה הניסויים הגדול שלנו הוא המזרח, שם יקום הסדר החדש (שטחי מחיה) של אירופה, וזאת היא המשמעות הגדולה של המדיניות המזרחית שלנו" - ועצירת התפשטות הקומוניזם. למעשה היטלר שאף בעצם לשרטט את מפת העולם עפ"י עקרונות האידיאולוגיה הנאצית. היטלר הצליח בכישרון רב להסתיר מהעולם את מטרותיה האמיתיות של מדיניות החוץ התוקפנית (או "הדינאמית", כפי שכינו אותה הגרמנים). בפגישותיו עם ראשי מדינות אירופה, עם כתבי חוץ ובנאומיו ב"רייכסטאג" חזר היטלר אין ספור פעמים על רצונה של גרמניה בשלום, על מחויבותה להסכמים בינלאומיים ועל סלידת תושבי גרמניה מן המלחמה. היטלר גם השתמש במשאלי העם "הדמוקרטיים", שנערכו בגרמניה ככלי שיראה לעולם שרה"מ דמוקרטי לא יכול להיות תוקפני. כמו כן היטלר ניצל גם את העוינות בין מעצמות אירופה, ואת רצונו של המערב בשלום מתוך חשש ממלחמה נוספת.
בשנים 1933 – 1936 , היטלר היה מודע שאינו מוכן עדיין לצאת למלחמה, ולכן הסתיר את כוונותיו האמיתיות, ו"דיבר שלום". הוא המשיך באידיאולוגיה של "מרחב המחייה" והטעיית העולם. דרישתו לבטל את חוזה ורסאי בטענה שנעשה עוול לגרמניה במלה"ע הראשונה, נתפסה כצודקת. בצעדיו לכאורה לא היה צעד מעורר חשד. בשנת 1936 חל שינוי משמעותי- מעבר לתוקפנות גלויה: היטלר החליט לבדוק את תגובת המערב, כאשר פלש לחבל הריין. היטלר ידע כי המערב לא ירצה להיכנס לעימות צבאי, (אמנם, הכין גם תוכנית יציאה במידה והמערב יגיב). לגבי היטלר היה זה האות שמדיניותו נכונה. ראשי הצבא שפחדו מתוכניתו החלו להאמין ש"התחושות של היטלר" יותר נכונות משיקוליהם, והוא הפך לנערץ.
צעדים במדיניות החוץ של היטלר 1933 - 1939
1933
עזיבת ועידת פירוק הנשק - לפי הסכם ורסאי, שנחתם לאחר מלה"ע 1, חלו על גרמניה הגבלות חימוש חמורות, אך לטענת היטלר מכיוון שמדינות אחרות מתחמשות, הרי שבטל מעיקרו הסכם וורסאי והוא פרש מהוועידה (ועידה בינ"ל שהתכנסה בז'נבה) שנכשלה בתפקידה, וגם פרישה מחבר הלאומים (14 באוקטובר), בטענה שאינו מאמין בדמוקרטיה ושוויון, כאשר לגרמניה לא ניתנים תנאים והגבלות שוות כמו לשאר המדינות. היטלר עוזב את המוסדות ש"שולטים בעולם", וכך לא יגידו לו מה כן או לא לעשות. היטלר מתחיל להתחמש, והמדינות ובראשן בריטניה וצרפת אינן מגיבות, במסגרת "מדיניות הפיוס" שלהן. - התפטרות מהוועדה תאפשר יצור נשק ללא הגבלה וללא פיקוח; הפרישה מחבר הלאומים תאפשר חופש בכל ההחלטות שהוא יקבל.
1934
חוזה הגנה ושלום הדדי עם פולין – הכריז היטלר על חתימת חוזה שלום בין גרמניה לפולין, שהיה הסכם אי התקפה ל-10 שנים. גרמנים רבים תמהו על כך עקב המדיניות הגרמנית של הקנצלר הקודם כלפי פולין. מטרתו של היטלר, הייתה להטעות את העולם, שיחשוב שכוונותיהן לשלום. חוזה זה בעצם נגד את רעיון "מרחב המחיה", עפ"י בין השאר, העמים הסלאבים אמורים להיות עבדיו של הגזע הארי (ינואר).
1935
החזרת חבל הסאר לגרמניה- בחוזה ורסאי נקבע שחבל הסאר, שהיה איזור גרמני, ניתן למשך 15 שנה לפיקוח חבר הלאומים, כפיצוי על הנזקים שגרמה גרמניה לצרפת במלה"ע 1 ; לאחר 15 שנה יהיה משאל עם באזור, באשר לשאלת השתייכות האזור, לגרמניה או לצרפת. בעזרת האזרחים הגרמנים הרבים באזור ובעזרת איומים רבים, היטלר הצליח לקבל כ- 90% בעדו כבר בשנת 1934. - החזרת חבל הסאר לגרמניה הגדלת מרחב המחייה, חיזוק הכלכלה (חבל הסאר עשיר באוצרות טבע) (ינואר).
ביטול חוזה ורסאי הסרת הפיקוח על חימוש גרמניה – הכרזה על חידוש עוצמתו של הצבא (מרץ). כל זאת כמובן בניגוד לחוזה ורסאי.
הסכם ימי עם בריטניה, לפיו בריטניה מסכימה שהצי הימי של היטלר יהיה 35% מזה של בריטניה (שנחשבה לאחת המעצמות הכי חזקות באותה תקופה, ולכן גם עם צבא מאוד גדול וחזק). מטרתו של היטלר הייתה לתת "זריקת הרדמה" למדינות המערב, בכך שהוא משתף איתן פעולה ולא מתנגד אליהן כביכול. בריטניה, מצידה, במסגרת "מדיניות הפיוס", רוצה להרגיע את היטלר ולכן היא חותמת על ההסכם. - (הטעיית המערב) בריטניה חשבה שבכך היא פותחת דף חדש ביחסיה עם גרמניה (18 ביוני).
היטלר תמך במדיניות התוקפנית של מוסוליני, מנהיגה הפשיסטי של איטליה, שפלש לאתיופיה, שהייתה מדינה שהייתה חברה בחבר הלאומים. (1936- 1939) ב"מלחמת האזרחים" בספרד, אותה מלחמה שנחשבה למעין "חזרה גנראלית" של מלה"ע 2, והיוותה עבור היטלר וצבאו שדה ניסויים ואימונים.
1936
היטלר הכניס את צבאו לאזור חבל הריין, (3 גדודי צבא לאזור הריין), בגבול בין גרמניה לצרפת: חבל הריין הוכרז, עפ"י חוזה ורסאי, כאזור מפורז (שאסור להכניס לתוכו צבא, ונקיטת צעד שכזה תהיה שווה להכרזה על פתיחה במלחמה) ולמרות זאת היטלר הפר את ההסכם, שנקבע במסגרת חוזה ורסאי, ואף ביטול חוזה לוקארנו. כשמפקדי הצבא הגרמני, הזהירו את היטלר מפני התוצאות האפשריות כתוצאה מהפלישה, הוא הגיב, שברגע שאחת המדינות האחרות תגיב בצורה כלשהי, גרמניה תיסוג מיד מהאזור, אך אף אחת מהמדינות לא הביעה התנגדות. - הגדלת מרחב המחייה. הצבא הגרמני מתחזק צרפת העדיפה לפנות לחבר הלאומים, ולא הגיבה בפעולה צבאית. בריטניה הסתפקה במחאה בולטת – חולשת המערב. (העם הצרפתי לא רצה מלחמה, אם הייתה יוצאת היה יורד אחוז הקולות) (מרץ).
הסכם בין גרמניה לבין אוסטריה (יולי).
הקמת ה"ציר" ברלין-רומא (אוקטובר): ברית בין איטליה (מוסוליני) וגרמניה (היטלר), כחודש אח"כ (נובמבר), הצטרפה אליה גם יפן ולכן היא נקראה לבסוף ברית ברלין-רומא-טוקיו, או: הברית נגד הקוֹמִינְטֵרִים (=קומוניסטים). ברית האנטי-קומינטרן - בנובמבר 1936, חתמה גרמניה על הסכם עם יפן נגד בריה"מ. שני הצדדים התחייבו להיות ניטראליים במקרה שיפרוץ סכסוך בין אחד הצדדים לבריה"מ. היטלר העריץ את היפנים וראה בהם הארים של המזרח הרחוק.
1937
"מסמך הוסבאך" * - בישיבה עם המטכ"ל הגרמני, דיבר היטלר על המאמץ להגיע למשק אוטרקי (כלכלה המבוססת על משק עצמאי), ואחר עבר לנושא האהוב עליו: "מרחב המחייה" ואז לראשונה דיבר על כיבוש אוסטריה וצ'כוסלובקיה. היטלר אז העריך שהצבא יהיה מוכן למלחמה רק באמצע שנות ה – 40, כשתיפתר בעיית החימוש. היטלר הכיר בעוינותן של בריטניה וצרפת למגמות הכיבוש של גרמניה, אך טען כי הן לא תפעלנה נגד גרמניה בשל קשיים פנימיים.
חשיבות הועידה כפי שמתבטאת בפרוטוקול המסמך:
א. היטלר רצה מלחמה, הוא קבע אותה לעוד 7 שנים, אלא אם גרמניה תיאלץ להילחם.
ב. היטלר הופתע ממתנגדיו בישיבה, והסיק מסקנות.
ג. חילופים בצמרת הצבא, היטלר פיטר את שני ראשי הצבא ושר החוץ, ובמקומם מינה את ריבנטרופ לשר החוץ, וריכז לידיו את ענייני מדיניות החוץ, הצבא והכלכלה. (נובמבר)
1938
ה"אָנְשְלוּס" (סיפוח בגרמנית): היטלר ספח את אדמת אוסטריה לזו של גרמניה ללא מלחמה, שום כדור לא נורה במהלך האנשלוס. היטלר הצליח בזכות כך שהוא עודד את המפלגה הנאצית באוסטריה והסית אותה לפעולות טרור. בנוסף, הוא נפגש עם הקאנצלר האוסטרי, שוֹשְנִיג, והציב לו אולטימאטום תוך איום בהתערבות צבאית. כאשר שושניג רצה לערוך משאל עם בקשר לאולטימאטום של היטלר, היטלר דרש את התפטרותו של שושניג, ומנה במקומו את הנאצי אינקוארט לתפקיד רה"מ. אִינְקְוָארְט נתן לצבא הגרמני רשות כניסה לאוסטריה. סופו של דבר, היטלר יצר אווירה בינ"ל אוהדת וניצל את מדיניות הפיוס. הצבא הגרמני התקבל באוסטריה בשמחה ופרחים ולא בהתנגדות, למרות שהיו אוסטרים רבים שהתנגדו לכך אך נשארו "שקטים". הדמוקרטיות: צרפת ובריטניה, במסגרת "מדיניות הפיוס", לא פצו פה. המשמעות הגדולה של סיפוח אוסטריה היא שיפור מצבה האסטרטגי של גרמניה במרכז אירופה - לגרמנים היה מעתה גבול משותף עם איטליה, הונגריה ויוגוסלביה; חיזוק מעמדו של היטלר, ששוב "קרא נכון את המפה", וידע כי שמעצמות המערב לא יתערבו; הצבא הגרמני התעצם במהירות, תקציבי ענק הוזרמו אליו, והוגבר קצב החימוש; כיבוש וינה, עמדת זינוק מצוינת לדרום מזרח אירופה, לעבר הבלקן, וגם לעבר היעד הבא – צ'כוסלובקיה; התחזקות האנטישמיות באוסטריה בהנהגתו של אייכמן, השפלות ליהודים וארגון הגירתם; הצלחת הנאצים באוסטריה השפיעה על פעילות הנאצים בצ'כוסלובקיה.
פירוק צ'כוסלובקיה וועידת מינכן - לאחר אוסטריה, היעד הבא של היטלר היה צ'כוסלובקיה. חבל הסודטים נלקח מגרמניה לאחר מלה"ע 1, זהו חבל מאוד עשיר ומאוכלס בגרמנים רבים. היטלר שנא את צ'כוסלובקיה, בעיקר מפני שראה בהם סלאבים נחותים, וגם בגלל העובדה שצ'כוסלובקיה נולדה לפי תנאי שלום ורסאי, שלום שבעיני היטלר סימל את השפלת גרמניה.
לצ'כוסלובקיה, היו הסכמי הגנה עם צרפת ובריה"מ, אך היטלר לא חשש לגלות תוקפנות כלפי צ'כוסלובקיה, מפני שידע שהרוסים והצרפתים לא יתערבו מהסיבה הפשוטה, שכדי להתערב הרוסים צריכים לעבור דרך פולין או רומניה האנטי רוסיות, דבר שנראה לא ריאלי. הנאצים הצ'כוסלובקים הם אלו שסייעו להיטלר בחדירה לצ'כוסלובקיה. מאז עליית היטלר לשלטון הנאצים החלו להעלות טענות בדבר דיכוי של הממשלה הצ'כית (טענה מופרכת מעיקרה). הנאצים הצ'כוסלובקים דרשו לחזור לרייך השלישי, והיטלר הוא זה שנקרא להציל את הגרמנים היושבים בחבל הסודטים. לאחר סיפוח אוסטריה, החל היטלר במסע תעמולה מדהים להחזרת חבל הסודטים לרייך הגרמני.
בסוף מאי 1938 הורה היטלר להכין את הצבא לקראת פלישה לצ'כוסלובקיה. היטלר לא התכוון לפלוש לחבל הסודטים, אך הידיעות על כוננות גרמנית לאורך הגבול הכניסו את ממשלת פראג וממשלות המערב ללחץ. הצ'כים הורו על גיוס הצבא הצ'כי, והמערב נתקף בפאניקה. צ'מברליין (ר"מ בריטניה) ראה בצ'כוסלובקיה מכשול בפני התקרבות בין אנגליה לגרמניה (מדיניות הפיוס). כדי להציל את השלום היה מוכן ללחוץ על הצ'כים לוותר לדרישות היטלר, ובלבד שלא תפרוץ מלחמה. בראשית ספטמבר 1938, הודיע הנשיא הצ'כי למנהיגי הגרמנים בחבל הסודטים, כי הממשלה נענית לכל תביעותיהם, אך להיטלר היו תוכניות אחרות. היטלר קבע כי ב-30 בספטמבר יפרוץ הצבא הנצי לתוך צ'כוסלובקיה. לפני הפריצה תחל התקוממות גרמנית בסודטים, אשר תצדיק את הפלישה הגרמנית. היטלר נאם בכנס מפלגתו בנירנברג ושם טען, כי הצ'כים מרמים את גרמניה ומשפילים אותה, וכי גרמניה לא תפקיר את הגרמנים בצ'כוסלובקיה. בעקבות הנאום החלו המהומות, שאותן תכנן היטלר, אך צ'כוסלובקיה לא התפרקה מבפנים ודיכאה את המהומות. לאחר נאומו של היטלר החליט צ'מברליין לטוס לגרמניה ולהיפגש עם היטלר. בקשת צ'מברליין מהיטלר היוותה ניצחון מוחץ למדיניות ההיטלראית. היטלר הבין כי עניין צ'כוסלובקיה "גמור". פגישתם הייתה פגישת כניעה מצד צ'מברליין, שהאמין שהיטלר יכבד את הבטחותיו. לכן מיהר להצהיר כי הוא אינו מתנגד להפרדת הסודטים מצ'כוסלובקיה. היטלר היה שבע רצון מכניעתו של צ'מברליין - חיסול עצמאותה של צ'כוסלובקיה בדרך דיפלומטית. צ'מברליין, שחזר לאנגליה, החל בהטלת לחצים כבדים על ממשלתו, על צרפת ועל ממשלת פראג לוותר על חבל הסודטים. ב-21 בספטמבר נכנעה צ'כוסלובקיה ללחץ הבינלאומי והסכימה לתוכנית האנגלו-צרפתית. 2 המעצמות הודיעו , כי הן ערבות לגבולות החדשים של צ'כוסלובקיה. ממשלת פראג ויתרה משום שראתה כיצד היא נעזבת על ידי כל בעלי בריתה, וכי אין לה יותר על מי לסמוך. לאחר מכן בפגישה נוספת בין היטלר לצ'מברליין, דרש היטלר כי הצ'כים יפנו את הסודטים עד ה- 28 בספטמבר ואח"כ הסכים לעשות "ויתור" מיוחד למען צ'מברליין – פינוי הסודטים עד ה-1 באוקטובר 1938. הממשלה הבריטית החליטה כי לא ניתן לקבל את תנאי היטלר ולא ניתן לחייב את הצ'כים לקבלם. למען השלום יזם צ'מברליין יחד עם הצרפתים ועידה בינלאומית במינכן: ועידת מינכן - ב-29 בספטמבר 1938, בוועידה נכחו היטלר, צ'מברליין, דאלאדיה (נשיא צרפת) ומוסוליני. נציגי בריה"מ וצ'כוסלובקיה לא הוזמנו לוועידה. בוועידה התקבלה הצעת הפשרה של מוסליני ללא עוררין, היטלר לא בא בשום דרישות נוספות הוא קיבל את מה שהוצע לו: הוסכם כי הצבא הגרמני ייכנס לחבל הסודטים ב-1 באוקטובר וישלים את הכיבוש עד ה-10 בחודש. ההסכם הוקרא לנציגים הצ'כיים, שהמתינו מחוץ לוועידה כ"פסק דין שאין לערער עליו ואין לשנותו". משמעויות הסכם מינכן: היטלר הצליח לספח תוך חודשים ספורים שטחים רבים (אוסטריה וחבל הסודטים), בעלי אוכלוסייה של 10 מיליון תושבים ללא ירייה אחת. היטלר הוכיח שוב, כי שיקוליו היו נכונים - ניתן להשיג שטחים ע"י לוחמה פוליטית ולא צבאית. היטלר הבין, כי צרפת, אנגליה ובריה"מ לא יעזו להקים נגדו חזית. הסכם מינכן לא סיפק את היטלר, אלא שכנע אותו להמשיך במשימה - חיסולה הסופי של צ'כוסלובקיה; - רוב הבריטים היו סבורים כי הצילו את השלום: צ'מברליין ברדתו מן המטוס שהחזירו ממינכן, הכריז בגאווה, כי "הביא את השלום בדורנו". צ'רצ'יל היה היחיד שהביע את התנגדותו להסכם מינכן וטען בנאומו כי בריטניה נכנעה להיטלר; הצרפתים לעומת זאת, פחדו מהפצצת פריס על ידי חיל האוויר הגרמני ובנוסף הצרפתים סברו, כי צבאם יוכל להתמודד עם הצבא הגרמני. הכניעה במינכן הייתה תוצאה של דרך הכניעה הארוכה, שעליה עלתה צרפת כבר מ- 1935, כאשר ויתרו על חימושה של גרמניה, ויתרו על חדירת צבא גרמני לאזור הריין וויתרו על סיפוח אוסטריה; בריה"מ נפגעה קשות מהסכם מינכן: היו לרוסים הסכמים צבאיים עם צרפת ועם צ'כוסלובקיה, אך סטלין ראה איך הסכמים אלה מאבדים את ערכם, משום שהמערב נטש את צ'כוסלובקיה; - מסירת הסודטים לגרמניה הנחיתה מכת מוות על צ'כוסלובקיה, בעיקר משום ששם רוכזו אוצרות הטבע שמהם שאבה צ'כוסלובקיה את כוחה הכלכלי, וגם משום ששכנותיה של צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה , החלו לחלק ביניהן את שטחי צ'כוסלובקיה. ועידת מינכן הייתה השיא ב"מדיניות הפיוס" משום שבו צ'מברליין בעצם "מכר" להיטלר את חבל הסודטים. לאחר חודשים ספורים, כשהיטלר השתלט על כל צ'כוסלובקיה, צרפת ובריטניה הבינו את טעויותיהן ופורצת מלחמת העולם השנייה (14.3.39 – צ'כוסלובקיה חדלה מלהתקיים).
ב. ההסבר למדיניות הפיוס של בריטניה ושל צרפת, וביטוייה
"מדיניות פיוס" - הכינוי לה זכתה מדיניות המערב, כשבראשן בריטניה וצרפת, במהלך שנות ה – 30 של המאה ה- 20 ובעיקר לקראת סופן, כלפי המדיניות התוקפנית של הדיקטטורות הימניות: גרמניה, איטליה ויפאן. מדיניות הפיוס של אנגליה וצרפת לא התחילה ב – 1938, אלא עוד בשנות ה – 20 כאשר נקטו במדיניות ליברלית כלפי גרמניה בעניין הפיצויים, וב – 32 כאשר הוחלט לוותר על מרבית הפיצויים.
הטראומה ממלחמת העולם הראשונה תדלקה גישה על-פיה, יש לעשות הכול עמ"נ להימנע ממלחמה נוספת. "מדיניות הפיוס", כמדיניות שבאה לרצות, לוותר, להימנע ובעיקר היענות וכניעה לסחטנות, הובנה ע"י היטלר ככניעה מתמשכת לתכתיביו. כ"כ היטלר הבין כי מדינות המערב אינן מעוניינות ואף לא מסוגלות להיכנס בשלב זה למלחמה. לכן, ניצל את חולשתן וכמו בתגובה לסחטנות, מדיניותו התוקפנית, הלכה והקצינה, ככל שהמערב שתק.
לכל אחת מהמדינות היו מניעים משלה למדיניות פייסנית זו.
הטראומה ממלחמת העולם הראשונה חיזקה את הגישה שיש לעשות הכול כדי שלא להיגרר שוב למלחמה, וצריך לעשות ויתורים קטנים כדי למנוע התפרצות של מלחמה חדשה.
הפחד מפני "הסכנה האדומה" גרם לראייה פחות ביקורתית כלפי גרמניה, מכיוון שהיא הכריזה על מלחמה בקומוניסטים ואפילו נקטה בצעדים נגד הקומוניסטים בארצה.
הביקורת על חוזה ורסאי, כלומר שגרמניה נענשה קשה מדי בגלל הכניעה ללחץ של צרפת, ולכן הייתה נכונות "להעלים עין" מ"תיקוני הגבול" שגרמניה עשתה.
הצורך לחזק את גרמניה כמדינה שחשוב לשמור על קשרי מסחר עימה, בייחוד לאחר אובדן השוק הרוסי (בעקבות המהפכה הקומוניסטית).
הסתמכות על מאמצי השלום בשנות ה – 20, כאשר הקימו את חבר הלאומים, והועדה לפירוק הנשק. הסדרי הפיצויים עם גרמניה, ימנעו כל אלה מלחמה נוספת.
התמקדות בטיפול ביציאה מהמשבר הכלכלי הגדול, והרצון לפתור את משבר הפנים למען יציבות פוליטית.
חולשתה הפוליטית והצבאית של צרפת הובילה לתחושה בבריטניה, שאם בריטניה תפתח במלחמה, אזי היא תאלץ לשאת לבדה בנטל הכבד. מצד שני, צרפת חששה לצאת נגד גרמניה ללא עזרתה של בריטניה בגלל אותה סיבה בדיוק- חולשתה (של צרפת) מבחינה פוליטית-כלכלית-צבאית, והרגישה שבריטניה אינה מעוניינת במלחמה.
צרפת למדה לקח מכישלונה בפלישה לחבל הרוהר, ולא רצתה לחזור על אותה טעות. מדיניות הפיוס של דאלדיה ראש ממשלת צרפת (1938 – 1940), הייתה כי השלום קודם לכל, ויש לעשות הכול כדי להרגיע את היטלר. צרפת הייתה הרוסה מבפנים, ודאלדיה לא העז לנקוט מדיניות השונה מבריטניה.
הנחה סמויה, שמדינות שהיו מעורבות במלה"ע 1, כולל גרמניה, יעשו הכול על מנת שלא להיגרר למלחמה נוספת.
* [[היסטוריה לבגרות/מלחמת העולם השנייה|פרק 3:מלחמת העולם השנייה]]
"הסדר החדש" באירופה: הרעיון והצעדים השונים שנקטו הנאצים בתקופת המלחמה
כדי לקדם את הגשמתו
משמעותו של מושג "הסדר החדש", מהפכה כוללת בכל תחומי החיים : סדר דמוגראפי, חברתי, כלכלי, מדיני ותרבותי חדש, שאמור היה להיבנות על פי עקרונות תורת הגזע ו"מרחב המחייה", ולהחליף את הסדר הקיים בעולם. תמצית "הסדר החדש", שלטון נאצי על כל אירופה, כשלצדם שליטי בובה משתפי פעולה, ועמים נחותים – הסלאבים - כמשרתים, תוך ניצול אמצעיה ועושרה של אירופה לטובת גרמניה. ב"סדר החדש" המושתת כאמור על תורת הגזע, העמים מדורגים על פי סדר היררכי, שבו שלוש קבוצות:
1. עמים ממוצא ארי - יוצרי התרבות.
2. עמים ממוצא סלבי - נושאי התרבות , שנועדו לשרת את גזע האדונים, להיות עם עבדים.
3. היהודים - לא נועדו כלל להיכלל ב"סדר החדש". הם נועדו לחיסול. היהודים נחשבו כיוצרי הסדר הקיים, יוצרי הליברליזם, הסוציאליזם, הקומוניזם והורסי התרבות האנושית. מלבד זאת, התוכנית הייתה לחסל מספר תופעות אנושיות, שלדעת הנאצים לא התאימו ל"סדר החדש" כמו חיסול הצוענים בגלל אורח החיים הצועני, נטיות חריגות ביחסים בין המינים ובני אדם חריגים בדרגת התפתחותם.
היקפו ודוגמאות לביצוע "הסדר החדש"
*שטחי הכיבוש הנאצי השתרעו מהחוף האטלנטי במערב (צרפת) עד לבריה"מ במזרח, מנורבגיה שבצפון עד לחופי הים התיכון שבדרום. חוץ מספרד, פורטוגל, שבדיה, שוויץ, אירלנד ותורכיה שהיו ניטראליות ואנגליה שנשארה חופשית, הייתה אירופה כולה תחת המגף הנאצי. לכל שטח כיבוש ניתן מעמד מיוחד בהתאם לצרכים הגרמניים. ניתן להבחין בארבע סוגי מעמד: שטחים שאותם סיפחה גרמניה לרייך (ואלה לא היו רבים) כמו פולין המערבית, הפרוזדור הפולני, דנציג, אלזס וחלק מלורין, רוב שטחי סלובניה (יוגוסלביה) ואזור ביאליסטוק (פולין); שטחי כיבוש שנמצאו תחת שלטון גרמני ישיר כמו מרכז פולין ("גנרל גוברנמן"), נורבגיה, ארצות השפלה, צפון צרפת, המדינות הבלטיות ורוסיה הלבנה ("אוסטלנד") ואוקראינה; שטחים שנמצאו תחת שלטון בלתי ישיר של הגרמנים, כמו סלובקיה, דרום צרפת (משטר וישי), דנמרק, יוגוסלביה, יוון; מדינות "עצמאיות" ששיתפו פעולה עם היטלר, כמו פינלנד, רומניה, הונגריה ובולגריה.
* טרנספר - גירושים והעברה בכפייה של אוכלוסיות שונות, לפי קריטריונים לאומיים גזעניים, כדי לאפשר יישובם של גרמנים במקומם (גרמניזציה). במקביל חיסול כולל של יהודים ועמים וקבוצות אוכלוסייה שהנאצים הגדירו כבלתי יצרנים. העברתם וגירושם של האוכלוסיות לא נעשו משיקולים צבאיים אסטרטגיים, אלא משיקול אידיאולוגי, מימוש עקרון "מרחב המחיה".
* ניצול כלכלי ואנושי של שטחי הכיבוש ובעיקר את אותם שטחים שבהם חיו עמים שהיו בתחתית המדרג הגזעי על פי האידיאולוגיה הנאצית:
א. העברת מזון, וחומרי גלם מהארצות הכבושות לגרמניה ושוד אוצרות אומנות.
ב. הקמת מחנות עבודה והעסקת עובדי כפייה באזורים הכבושים. כך קמה בגנרל גוברנמן "מדינת עבדם" של הס"ס בה הועסקו אלפי עובדי כפייה.
ג. העברת המוני עובדי כפייה לגרמניה - כ-7 מיליון עובדי כפייה הועברו מאזורי הכיבוש לגרמניה כדי לשרת את הכלכלה והמאמץ המלחמתי של הרייך.
* רצח והשמדה - של האוכלוסייה המקומית ועקירה מהשורש של התרבות הסלאבית:
א. חיסול הנהגה קיימת והנהגה פוטנציאלית, שהתבטאה ברצח סלקטיבי של קבוצות אוכלוסייה מקרב העמים הסלביים. עם הכניסה לברה"מ , במסגרת חיסול הבולשביזם, חוסלו גם "קומיסרים פוליטיים" היו אלה עסקנים ופעילי מפלגה קומוניסטים ויהודים במנגנון המפלגה והמדינה .
ב. חינוך- לאוכלוסייה הסלאבית: אסור לקיים בית ספר שהוא מעל 4 שנות לימוד ולימוד חשבון אלמנטארי. השכלה היא מסוכנת. אוכלוסייה זו תעמוד לרשות הנאצים כעם - עבודה חסר הנהגה, ותספק את צורכי גרמניה כמו למשל, כפועלים עונתיים בחקלאות וכפועלים למשימות מיוחדות
* טיפוח גזע – על - באמצעות המתת חסד - אונתנסיה .
בעיני הנאצים לא היה ערך לחיי אדם, אפילו אם הוא גרמני טהור, אם נולד פגום בגופו או בנפשו או הם חלה במחלה חשוכת מרפא. במסגרת "הסדר החדש" נקט המשטר הנאצי בהמתת חסד מתוך תפיסה אידיאולוגי, על מנת לשמור על "היגיינת הגזעים" וכדי ש"עם האדונים" יהיה בסופו של תהליך זה, הומוגני, שופע בריאות ועליון מבחינה רוחנית וגופנית על כל העמים האחרים. בתחילה הסתפקו בעקור כפוי של חולים תורשתיים, פושעים , מפגרים, חולי נפש ועוד. אחר-כך החלו בהשבחת הגזע באמצעות:
א. נישואין.
ב. "חוות הרבעה".
ג. חטיפת ילדים - בעלי "דם טוב" לטיפוס הגרמני מהאוכלוסייה הכבושה, על מנת לגדלם בגרמניה ולטפח אותם כבני הגזע הגרמני .
ד. השמדת הצוענים כיסוד א- סוציאלי בשל אורח החיים הצועני חיי נדודים ללא קרקע , ללא בית ושורשים.
כיבושה של פולין (כדוגמה ליישום ה"סדר החדש")
(מתוך מטח http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=265&kwd=1357)
ב-1 בספטמבר 1939 התקיפה גרמניה את פולין, ובכך החלה מלחמת העולם השנייה. צבאה של פולין התמוטט עוד בשבוע הראשון של המלחמה. הממשלה הפולנית ומפקדי הצבא הבכירים נמלטו אל מעבר לגבולות המדינה, בצבא המובס והמופקר השתררה אנדרלמוסיה, מערכת הפיקוד והקשר המרכזית הפסיקה פעולתה. מפקדים זוטרים וחיילים מן השורה עוד המשיכו במלחמתם חסרת התוחלת, אך לשווא ביקשו היחידות המבותרות לייצב את החזית. אלפי קצינים פולנים נורו על-ידי הפולשים, והמוני חיילים הלכו בשבי.
ב-27 בספטמבר, אחרי שבועיים של התגוננות-גבורה, נכנעה וארשה הבירה וב-2 באוקטובר השתלט הצבא הגרמני גם על חצי-האי האל (בים הבלטי), נקודת ההתגוננות האחרונה על אדמת פולין. עוד לפני תום המערכה, ב-17 בספטמבר, חצו צבאות ברית-המועצות את הגבול הסובייטי-פולני הישן ותפשו את שטחי אוקראינה וביילורוסיה המערביים - שטחים שהיוו עד פרוץ המלחמה את הספר המזרחי של פולין.
מדינת פולין הפסיקה להתקיים. הגרמנים ביתרו את פולין וקרעו ממנה גזרים. גלילותיה המערביים של פולין לשעבר (ובתוכם הערים הגדולות פוזנאן ולודז') סופחו אל ה"רייך" כמחוז מיוחד, המכונה "אזור הנהר ווארטה" (ווארטא-גאו). ביאליסטוק - עיר הטקסטיל הגדולה ואזורה, נותקו מגופה הפוליטי של פולין. גם אזורי התעשייה העשירים בדרום-מערב פולין, ובתוכם הערים הגדולות קטוביץ, בנדין, סוסנוביץ, נכללו בתחומי ה"רייך". מיתרת אדמת פולין לשעבר - כלומר מגלילותיה המרכזיים - הוקמה יחידה מנהלית מיוחדת בשלטון גרמני, ושמה "הגוברניה-הגנראלית" (General gouvernement) ומרכזה בקראקוב, בירתה העתיקה של פולין. הארמון ההיסטורי של מלכיה היה למקום מושבו של המושל האנס פראנק, נציב "הפיהרר" על אדמת פולין הכבושה. שם היה המרכז לתכנונה ולביצועה של מדיניות הדיכוי והניצול לגבי האוכלוסייה הפולנית. משם יצאו פקודות האפליה, הנישול וההשמדה לגבי יהודי פולין. הגרמנים הנהיגו משטר טרור וניצול אכזרי. על אדמת פולין הוקמו מחנות-ריכוז ומחנות-עבודה לרוב. הכובש נטל לעצמו את מרבית התוצרת החקלאית והשתלט על כל התעשייה הפולנית. את הפולנים ראו כבני "גזע נחות", שכל תפקידם לשרת את אדוניהם הגרמנים. מוסדות התרבות ובתי-הספר של הפולנים נסגרו. לא הותרה הוראה אלא בכיתות הנמוכות של בית-הספר היסודי. אוצרות תרבותה של פולין, המוזיאונים הלאומיים והגלריות לאמנות, נשדדו. אלפים מאנשי הרוח והאינטליגנציה הפולנית נרצחו. רבים מאנשי הכמורה נורו או הוגלו. כוונת הכובשים הייתה "לכרות את ראשי" האומה הפולנית, לבל יישארו לה מנהיגים, העשויים לעורר את מאבק העם הפולני עם הכובש. פולין נועדה להיות מרחב להתיישבות גרמנית. לשם כך התכוונו לדלל את האוכלוסין הפולניים ולפנות שטחים להתיישבות זאת. ממחוז זאמושץ בלבד גירשו הגרמנים 110,000 תושבים, בעיקר משפחות איכרים, ביניהם 30,000 ילדים. המוני נשים נכלאו במחנות ריכוז, גברים לרבבות נרצחו, וילדים רבים נגזלו מהוריהם ונשלחו לגרמניה להתחנך שם כגרמנים. העיר זאמושץ נועדה להיהפך ל"הימלרשטאט", כלומר - ל"עירו של הימלר".
הפרדה מלאה הונהגה בפולין בין "עם האדונים" הגרמני ובין "עם העבדים" הפולני. נאסר על הגרמנים לקיים כל קשר חברתי עם הפולנים. על מסעדות ועל בתי-קפה נתלו שלטים נושאי-כתובות: "לגרמנים בלבד", כמו כן היו חנויות, בתי-קולנוע ומקומות בידור מיוחדים לגרמנים.
* [[היסטוריה לבגרות/השואה|פרק 4:השואה]]
* [[היסטוריה לבגרות/היהודים במערב אירופה,במרכזה ובדרומה ובארצות צפון אפריקה בימי השואה|פרק 5:היהודים במערב אירופה,במרכזה ובדרומה ובארצות צפון אפריקה בימי השואה]]
| 