ניתוח יצירות ספרותיות/אנטון צ'כוב/יגון (מועקה): הבדלים בין גרסאות בדף

כאבו של יונה גדול מנשוא. הוא לא יכול להרהר לבדו בבנו, לכן מבקש לדבר אל סוסתו. הוא פורק את עומס יגונו. ניכר ביונה שהוא מבין שאין הסוסה מהווה שותפה הולמת לשיח עמו, על כן הוא "מתרגם" את כאבו לשפת עולמה שלה. הוא מבקש ממנה שתדמיין איך היתה מרגישה לו הסייח שלה היה מת. הסוסה מגלה סימני תגובה אנושיים: עיניה בורקות, היא נושפת על ידיו, נראה שהיא מקשיבה, תוך לעיסת קש. מבחינתו של יונה, היא יכולה להזדהות ולהבין את המועקה שלו.

 

הסיפור איננו מגיש עלילה ממש בעלת התפתחות, אלא מערך של אפיזודות (תמונות המתארות מפגשים שונים), שבאות בזו אחר זו, ומציגות את הניסיונות הנואשים של יונה ליצור קשר עם אנשי העיר ואת הכישלונות הצורבים הגורמים לו מועקה כבדה.

 

תפקידה של האקספוזיציה הוא להציג את הפרטים הנוגעים לרקע (מקום, זמן, דמויות) הדרושים לקורא לשם הבנת עיקר הסיפור, נושאו ומהלכיו. באקספוזיציה ניתן המידע אודות יונה, מקום הימצאו וזמן התרחשות העלילה.

 

*המקום: לב לבה של עיר גדולה ברוסיה.

 

יונה נמצא בעיר הגדולה, הרחק מכפר מגוריו, בודד מאוד ואחוז יגון עקב מות בנו. הוא מנסה למצוא אוזן קשבת שתשתתף מעט בצערו וכך תקל קמעה על יגונו.

 

סדרת המפגשים עם הדמויות השונות, אך ללא הצלחה.

 

ה"פתרון" של יונה – הוא שופך את לבו בפני סוסתו.

 

** את אטימותה של החברה האנושית, שאינה קשובה לבדידותו ומצוקתו של היחיד. איש איש - עסוקים כולם בענייניהם והם אדישים ומחוסרי עניין בנוגע למצוקות של אחרים.

 

יונה הוא איכר פשוט, שאינו מוצא את עצמו בעיר הגדולה. תמימותו וטוב-לבו ניכרים בו אף בשעת חייו הנוראה ביותר. רצונו הוא אנושי – לפרוק את צערו עם בני-האדם, שביכולתם להקל בקצת את מצוקתו.

 

יונה הוא אדם מבוגר שהגיע לעיר הגדולה לאחר שבנו שהיה עגלוןמת מקדחת. הוא השאיר את בתו בכפר והגיע לעיר בנסיון להרוויח מעט כסף.

 

תאור מינימלי המופיע בעיקר באקספוזיציה. הוא כפוף ושחוח, לא נע למרות השלג הרב הנערם עליו. הוא מכונס בתוך עצמו, שקוע באבל ובבדידות עקב מות בנו ומתקשה בפעולות הפיזיות הפשוטות ביותר.

 

יונה מתקשה לבטא במלים את צערו. יכולת הביטוי שלו מוגבלת ביותר: "ואצלי, זאת אומרת, אדוני... בני, כלומר, נפטר השבוע". לבו המלא יגון, מקשה עליו לדבר על מות בנו באופן שוטף.

 

יונה מנסה ליצור קשר של שיחה על ענייניו הפרטיים עם כל אדם שהוא פוגש. הדבר גורם להתנגשות צורמת בינו לבין הנוסעים והאנשים המרוכזים בעניינים שלהם. יונה נראה כמי שהלך לאיבוד בעיר הסואנת. הוא לא בקיא באורחות העיר המנוכרת וניסיונותיו החוזרים ליצור קשר עם זרים מלמדים היטב עד כמה מצבו נואש.

 

הניגודים בין יונה לבין ההמון מסביב מדגישים את האנושיות שלו בניגוד צורם וכואב לשאר אנשי העיר.

 

יונה נתון במשבר נפשי עמוק עקב מות בנו. המוטיב החוזר שוב ושוב בהקשר לכך הוא מוטיב היגון ("יגון מעיק"; יגון לוחץ"; "יגון ללא סוף או גבול"; "יגון נורא, תהומי"; "אילו נבקע חזהו של יונה לשניים, ויגונו היה עולה על גדותיו, דומה שהיה מציף בו עולם ומלואו". יונה משתוקק למצוא אדם שיסכים להקשיב לדבריו. נוסף על יגונו הוא נתון בדאגות פרנסה, דאגה לסוסתו הרעבה ודאגה לבתו שנותרה בכפר. אין הוא מסוגל להתמודד עם כל אלו בעצמו. לכו הוא כמהה לתמיכה נפשית אנושית.

 

המספר הכל יודע מצוי מחוץ לעולם המסופר ויכול להבין ולדעת הכל, גם את מחשבות ורגשות הדמויות. המיוחד במספר זה, שהוא לא רק נצמד לתודעת הגיבור יונה העגלון, אלא גם למחשבות סוסתו, ובכך הוא יוצר האנשה: מצב שבו חפצים, בעלי חיים ושאר פרטים לא אנושיים מקבלים תכונות אנושיות.

 

# מציג את עמדתו של הסופר בנוגע לקיום האנושי בעולם, ולבדידות שהיא חלק בלתי נפרד מקיום זה. זוהי ראייה פסימית אודות חיי האדם.

 

צ´כוב משתמש במספר דרכים על-מנת לעצב את המסר אותו ביקש להעביר:

# כותרת הסיפור – הכותרת "יגון" מקבלת משמעות כפולה. מבחינה עלילתית היא מייצגת כמובן את היגון של יונה עקב מות בנו. מבחינת המסר של היצירה כולה, היא מכוונת ליגון הנובע מכישלונותיו החוזרים של יונה ליצור קשר אנושי ובעצם היא מסגירה את האווירה המאפיינת את החברה העירונית של התקופה – אווירת קדרות, מועקה וצער נוכח אטימות בני-האדם והתרכזותם המוחלטת בעצמם בלבד.

# מוטיב העיניים – באמצעות תיאורי העיניים, ממחיש צ´כוב את ההבדלים בין יונה לבין שאר אנשי העיר ובמיוחד בין הסוסה לבין בני-האדם. איש הצבא שנראה תחילה ידידותי, עצם את עיניו והתנתק מיונה שניסה לתקשר עמו; יונה מחפש עיניים, אך בשל יגונו, הוא מתקשה להביט בעיני אחרים; "יצאו לך העיניים, כלב זקן, או מה? הבט בעינייך!" – פונים בגסות הנוסעים ליונה; האנשים בפונדק ישנים וגם העגלון הצעיר שמתעורר, מזדרז לכסות את עיניו ולנתק בכך מגע מיונה המנסה לדבר עמו; ובניגוד לאלו, עיני הסוסה בורקות בשעה שיונה מדבר אליה ובכך מודגשת אנושיותה בניגוד לשאר בני-האדם.

 

הסיפור "יגון" מתאר אווירה קשה, קור, עצב ובדידות. הוא מצייר תמונה קודרת ביותר של העיר הגדולה הבולעת אל קרבה את האדם הבודד, הנתון במצוקה ומשתוקק לנחמה. האירוניה הזועקת מעצם הניגוד בין הסוסה האנושית לבין בני-האדם המתבהמים מכוננת את הביקורת החברתית העומדת במרכז היצירה. ההמון מתואר במושגים של "מערבולת, המוצפת אורות פלצות, שוקקת טרטור אין-קץ ורוחשת אנשים אצים-מתרוצצים בלי הרף". החברה האנושית מוצגת כגוש אנונימי הצועק ומגדף וסוגר מכל עבר על האדם הקטן, חסר-ההגנה ורדוף היגון.