ניתוח יצירות ספרותיות/וויליאם שיקספיר/אותלו: הבדלים בין גרסאות בדף

המחזה נקרא "אותלו", מכיוון שהוא הגיבור הטרגי, אך דמותו של יגו היא הדמות המרכזית והדומיננטית במחזה. יגו הוא סמל הרוע. הוא משלב באישיותו באופן סמלי את דמות השחקן והבמאי, שחקן בשל העמדת הפנים שלו, ובמאי בשל יכולתו לנתב את העלילה בעזרת מזימותיו. המניע הראשוני למעשיו זו העובדה שאותלו לא מינה אותו לסגן, אך בהמשך מסתבר שהמניע העיקרי למעשיו זה הרוע לשמו, הוא ממשיך להרע גם לאחר שזכה בכל מבוקשו. המחזה פותח בנישואיהם של דסדמונה ואותלו, שיא האושר וההרמוניה, ואלה מופרים בעזרתו של יגו. הוא לא רק אויבו של אותלו, אלא אויבה של כל אהבה, חיבה, כנות ונאמנות. יגו הוא סמל לשקר וצביעות, הוא מצליח לתמרן בין כל הדמויות, ומציג את עצמו כאדם טוב ונאמן. כלפי חוץ הוא משחק תפקיד של לוחם היושר וההגינות. הוא משקר לרודריגו, הוא מנצל את אהבתו של רודריגו לדסדמונה ומבטיח לו לשווא שיקשר בינהם. הוא משקר לאותלו, הוא מנצל את יתרונו כמקומי, את חולשתו של אותלו ואת האימון הרב שהוא נותן בו כדי להרעיל את נפשו. "והכושי יודה לי, יאהבני, ויעניק לי פרס על כי שמתיו לצחוק ולשמצה, והתנקשתי בשלוותו עד כדי טירוף הדעת". הוא משקר לאמיליה כדי לקבל ממנה את המטפחת של דסדמונה. הוא משקר לקסיו, מעמיד פנים שהוא חברו הנאמן, בזמן שהוא פועל כדי לקבל את תפקידו. הוא משקר גם לעצמו, הוא טוען טענות שווא שהיתה קרבה בין אמיליה בת זוגו לאותלו. יגו יכול לפעול בחופשיות מכיון שאף אחת מהדמויות לא יכולות להאמין שקיימת אפשרות שמישהו יהיה רע ונבזה כל כך. יגו מוצג כתככן, לגלגן, רמאי, קנאי ושקרן ובעיקר פוגע בשלוותם של אחרים ומרעיל את נפשותיהם. חווית הרוע ממלאת אותו סיפוק, הוא מנצל את חולשותיהם של כל הדמויות, וככל שהוא מצליח להשתלט יותר על הדמויות בסביבתו גוברת הרגשת נצחונו. יגו אינו מאמין באהבה, לטענתו הכל קשור למיניות ותשוקה פיזית. יגו הוא העיצוב המושלם של הכוחות האפלים בכל אדם. אין בעולם נשמה שיגו אוהב, הערך היחיד המוכר לו הוא טיפוח העצמי, הוא הלא אנושי בשיאו, נבל ושפל. קיימת אנלוגיה ניגודית בין יגו לבין אותלו ודסדמונה, בין החייתי לאנושי, בין אהבה אצילית לגסות רוח. יגו הורס את אותלו ומביא עליו חורבן, הוא חושף באותלו את החיה שבאדם.