ניתוח יצירות ספרותיות/אלבר קאמי/הדבר: הבדלים בין גרסאות בדף

כומר הכנסייה מייצג את הפן הדתי ביצירה. בדרשתו השבועית, הוא פונה למאזינים ואומר: "אַחַי, צרה גדולה באה עליכם, ואתם ראויים לה אַחַי." להשקפתו, בני-האדם נענשים בצדק, גם כאשר אינם יודעים במה חטאו. הוא סבור שהאדם כפוף לגורל אלוהי שאין לו שליטה עליו. לדבריו: "הנגע הזה שהורג בכם הוא עצמו מרומם אתכם ומורה לכם את הדרך."[14] כמובן שגישתו הדטרמיניסטית מעוררת את מחאתו של רייה. לאחר מותו בייסורים של פיליפ, בנו של השופט אוֹתוֹן, מטיח רייה בפניו: "שמע, הילד הזה, לפחות, היה נקי מחטא, אתה יודע את זה יפה-יפה!" פנלו תוהה האם על איש הדת לפנות לעזרת הרופא בעת צרה. באמונתו הוא סבור שהיחיד אליו יש לפנות לעזרה הוא אלוהים. על האדם לסמוך על אלוהים ולא לערער על החלטותיו. יחד עם זאת, מבקש פנלו לומר לרייה שהם פועלים יחד למען גאולת האדם, אך רייה מתנגד למילים הגדולות ומדגיש שהוא מתעניין בבריאות האדם. המתיחות בין השניים מתפוגגת כאשר רייה מתנצל על תגובתו הכעוסה ופנלו אומר ש"אפילו אלוהים לא יכול להפריד בינינו עכשיו."[16] פנלו מחליט להצטרף לחוליית התברואה. בסופו של דבר הוא נפטר ממחלה שלא זוהתה. תפקידו הייצוגי של פנלו הוא בהצגת אפשרות ההונאה העצמית. בעיני רייה, הבחירה הדתית, אמנם מעניקה משמעות לקיום, אך אין היא אלא התכחשות לאמת.

 

עיתונאי שנקלע לעיר ונכלא בה כאשר הוכרז סגר. הוא נקרע מגעגועים לאהובתו והשקפת עולמו מקדשת את טובת הפרט כקודמת לכל מחויבות חברתית.[17] הוא מנסה נואשות להיחלץ מהעיר. הוא מנסה בדרכים חוקיות וכשנכשל, פונה לניסיונות בלתי-חוקיים. בחלוף הזמן ומתוך התקרבותו לרייה, הוא בוחר להישאר בעיר ולסייע כמידת יכולתו. מתעורר בו רגש עז של רצון להשתייך. הוא מכיר בכך שירגיש בושה אם ינטוש את העיר מוכת האסון ויעדיף את טובתו האישית על פני הסולידריות החברתית. הוא מוותר על אושר הכרוך בייסורים.[18]

 

פקיד עיירה קטן (ההפך משמו שפירושו "גדול" בצרפתית). אפשר לדמיינו לפני שולחן כתיבה בודק את מסי העיר. הוא חסר ערך, לא יוצלח, אבל הוא אדם אנושי.

גראן כותב במחברת משפט ראשון של רומן, שלעולם לא יזכה להשלים. הוא מתרפק על אהבה לאישה, מודה על אהבתו לאחיינו ולאחותו. הוא מתחיל לכתוב כל פעם מחדש. מלטש את המשפט.יש מאבק בין מה שהוא חש בתוכו לבין הלבוש המילולי של זה. האהבה הפסיבית שמצויה בתוכו מקיימת בו חיי נפש. בבדידותו ובעצבותו חושב על האהבה.