ניתוח יצירות ספרותיות/אלבר קאמי/הזר: הבדלים בין גרסאות בדף

בעקבות מודעותו למעשה, הוא זוכה בהקלה הרגשית הנלווית לנטילת אחריות, בשוויון הנפש של מי שהשלים עם הקיום האבסורדי. לעולם אין כל משמעות ולכן מרסו זר בו. הוא נע אל עבר היעד היחיד, החידלון הגמור שאחריו אין עוד דבר. כך מתבטלת חשיבותה של השאלה שעשויה היתה לעלות בסיום קריאת הזר: האם הוצא מרסו להורג או שמא התקבל ערעורו? התשובה חסרת חשיבות משום "שאם החיים חסרי משמעות, גם המוות חסר משמעות".<ref>א. המרמן, אחרית דבר לספר הזר, עמ´ 143.</ref> וידויו של מרסו אין בו כדי לבאר דבר. הוא מותיר על כנה את הטענה בדבר האקראיות שבקיום, את העדר ההיגיון שבקיום האנושי. קאמי מבקש להביא אל הכרתנו את תחושת האבסורד, ולייצר זעזוע בקורא באמצעות העלאתו של ה´אני´ חסר חוט השדרה, הנע ונד מחוץ לכל חוקיות וסדר, נתון בלבה של הוויה לא רציונלית, נטולת עיקרון מנחה ומארגן. סירובו של מרסו להגן על עצמו הוא כעין אקט של מרד - מרד בשיפוט החברתי, שיש בו כדי להוות גילוי של אותנטיות.

 

 

מרסו אחראי לרצח מבחינה משפטית, אך היצירה מציגה אותו כמי שמודעותו לאי-חשיבותו של הכל, הופכת אותו לחף מפשע. מודעות זו משתקפת בהתנהגותו, והוא מבטאה במפורש בסוף היצירה: "אני נראה כאילו ידי ריקות, אבל אני בטוח בעצמי, בטוח בכל, בטוח יותר ממנו, בטוח בחיי ובמוות הזה שיבוא בקרוב. כן, זה כל מה שיש לי. אבל אני לפחות מחזיק באמת הזאת ממש כמו שהיא מחזיקה בי. צדקתי בעבר, עדיין אני צודק, תמיד אני צודק... אין חשיבות לשום דבר". <ref>א. קאמי, "הזר", עמ´ 111.</ref><br />

=סיכום: "הזר" ומושג האבסורד =

מושג האבסורד הוא עימות בין מודעות לאי-הרציונאלית שבעולם, לבין כמיהתה המודעת של המחשבה לבהירות. ואכן, ברומן הזר, קאמי מוכיח שהסיטואציה הסיזיפית מאפשרת חירות אבסורדית: מרסו, גיבור "הזר", חי חיים שהתרוקנו מכל תוכן, מטרה, אמונה וערכים. אין בעבורו דבר אשר ניתן לייחס לו משמעות. נוצר מתח בין תבונתו חסרת הפשרות ביחס לעולם, לבין העולם חסר הפשר. מתח זה מניב את האבסורד. הניכור והאבסורד עוברים כחוט השני דרך כול נימי העלילה: אף כי אמו הלכה לעולמה, מרסו אינו מגלה סימני התרגשות ואבל, הקשר בין מרסו למארי מגלה טפח נוסף של עקרותו הרגשית. למעט תחושותיו המיידיות, מרסו מפגין אדישות גמורה ביחס לכל הסובב אותו - הוא מנוכר לאמת כשם שהוא מנוכר ביחס לאכזריות, אלא שרק לגבי קטגוריה אחת אין הוא אדיש - והיא רגשותיו שלו: הוא מסרב בכל תוקף לשקר ביחס לתחושות ולאמוציות המיידיות שלו. רצח הערבי הוא האקט הבולט בעלילה לא רק מבחינה דרמתית, אלא גם משום שהוא מעיד על כך שמרסו מקנה לאבסורד מעמד מיוחד: מרסו חסר הרגש יורה ארבע יריות חסרות פשר ההורגות את הערבי, מותו של הערבי היא עובדה חסרת משמעות עבורו, שכן מרסו לא חווה את הרצח, אינו חש את מניעיו כרוצח, ומכאן שאין הוא רואה עצמו רוצח. החברה מצידה, אינה מבינה את ניכורו של מרסו: ניסיונותיו הכושלים של השופט-חוקר לאתר את המניע לרצח מוכיחים כי קאמי לועג על ניסיונה של החברה לבנות תילי תילים של משמעות בעולם חסר משמעות. אלא, שבאופן פרדוכסלי, מנקודת התצפית של מרסו, רצח הערבי, שנגרם בעטייה של השמש אינו מעיד על עיוורונו המוסרי, אלא הוא חלק מהוויית חייו המודעים. בחיי האבסורד הללו, ללא מסך האלוהים המשפיע - אין לייחס משמעות לדבר, זולת אירוע גורלי ומכונן אחד - המוות.

=ביבליוגרפיה=

* גולומב, י. 1990 – "מבוא לפילוסופיות הקיום - אקזיסטנציאליזם", משרד הבטחון, תל אביב.

{{כפר הנוער אלוני יצחק}}

[[קטגוריה:ניתוח יצירות ספרותיות]]