ניתוח יצירות ספרותיות/אלבר קאמי/הזר: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יעל י (שיחה | תרומות)
קט'
יעל י (שיחה | תרומות)
עריכה
 
שורה 38:
 
{{ציטוטון|מרכאות=כן|המורד רוצה להיות הכל, להזדהות כליל עם הטוב אשר דעתו עמדה עליו פתאום, [...] או לא להיות כלום, הווה אומר להיות מובס כליל על-ידי הכוח השולט בו}}
 
עמדה זו מלמדת על ערעור מושג היחיד, שכן הערך שלמענו נלחם האדם המורד, אינו מוגבל לפרט, אלא משותף לו ולכל בני-האדם. להבדיל מהתנסות אבסורדית, המלווה בייסורים אישיים, המרד מעורר מודעות להוויה הקולקטיבית, מכאן שהמרד המבקש לחתור תחת הסדר הבלתי צודק, מקפל בתוכו גם היבט של חיוב ביחס למהות האנושית הזקוקה להגנה מתמדת מפני הדיכוי.
 
אלבר קאמי תופס את המרד כעמדה המנוגדת לאמונה הדתית. שתי תגובות אלה אינן מתיישבות עם המשבר הקיומי ועם שאלת משמעות החיים - בניגוד לתודעת המרד, המסורת המסבירה את ההוויה האישית והכללית במונחי קודש, מונעת את התפתחותה של תודעת המרד. בעולם הרליגיוזי אין פתח למרד, משום שכל התשובות ניתנות בבת אחת: "אין עוד חקירה-ודרישה, ישנם רק תשובות ופירושים נצחיים". מכאן שתודעת המרד והתודעה הדתית, הן שתי עמדות המוציאות זו את זו, אין הן יכולות לדור בכפיפה אחת: תודעה של מרד המנוסחת במונחים תבוניים, מופיעה בטרם אדם קיבל על עצמו את האמונה הדתית, או בשעה שהוא עומד להתנער ממנה:
 
{{ציטוטון|מרכאות=כן|בפני רוח האדם פתוחים שני עולמות בלבד, עולם הקודש (או בלשון הנצרות, עולם החסד האלוהי) ועולם המרד.}}
 
כשם שבמסה "המיתוס של סיזיפוס", קאמי ייצג את מודל הגיבור האבסורדי באמצעות דמותו של סיזיפוס, כך גם במסת "האדם המורד", קאמי מייצג את רעיון האדם המורד דרך מטפוריזציה ליצירה ספרותית קדומה: משום שפרומתאוס גנב את האש עבור בני האדם, ונענש על-ידי זיאוס, הוא מצוי במצב של עינוי נצחי - הוא כבול אל סלע וכבדו מנוקר. אלא שפרומתאוס המעונה, על פי אלבר קאמי, מסרב לבקש מחילה ובכך מייצג את עמדתו של האדם המורד - הוא נאבק במוות ובמשיחיות.
 
כדי לבסס את טיעונו זה, קאמי מסכם תקופה היסטורית רעיונית שאותה הוא מכנה "מאה וחמישים שנות המרד המטאפיזי והניהיליזם" - מתחילת המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים. בתקופה זו, בני האדם תפסו עצמם כיריביו של הבורא וביקשו ליצור מחדש את העולם לפי דרכם. הוגי ואומני התקופה ניהלו מרד שנע פעם לכיוון השלילה המוחלטת ופעם לכיוון החיוב המוחלט. השוללים בנו עולם שבו שולטים התאווה והכוח וסופם היה התאבדות או טירוף, המחייבים בחרו ב"ראוותנות הנבובה, במראיתם של הדברים או בבנאליות: או שבחרו ברצח ובהרס".
קאמי מוצא במחשבתם חיפוש אחר חיים אמיתיים, וחיפוש אחר סדר חוק ומוסר. קאמי תולה את המסקנות הרות האסון, שעלו מחיפושי האושר של קודמיו ובני זמנו, בכך שהם ברחו מהמתח הנובע מהמרד אל "נוחות שבעריצות או בעבדות".
 
קאמי קורא לחיי מרד, שפירושו הכרה בחיים הנגמרים במוות, ולפיכך חתירה לא אל החיים גרידא, אלא אל טעם החיים: "ללחום במוות פירושו לטעום את טעם החיים". למרות הישגיו הזעומים של המרד לאורך ההיסטוריה האנושית, תביעותיו של המרד נותרו נאצלות בעיניו, ורצונו החזק לשמור על מה שנתפס כתביעותיו הנאצלות של המרד, גובר על כל העדויות הפסימיות של קודמיו. קאמי מוכיח שהרצח אינו מתיישב עם המרד, מכיוון שהאדם המתמרד נגד אבסורדיות הקיום מורד מתוך שותפות הגורל בין הבריות (כפי שנטען לעיל). שותפות גורל זו היא שגואלת את האדם מבדידותו באותו עולם חסר אלוהים, אך כשהוא רוצח הוא מבודד את עצמו מן הכלל, ובכך הרצח הוא סוג של התאבדות. מכאן שב"האדם המורד", קאמי מתרחק מן האינדיבידואליזם הבולט ב"מיתוס של סיזיפוס", ומציב את ה"אנחנו" קודם ל"אני".
="האני הפרטי" מגלה את שרירות התקיימותו - דיון בספר הזר=
מרסו, גיבור הרומן הזר של אלבר קאמי, מגלם באישיותו את המשבר הקיומי הנלווה לתחושת האבסורד. הדיוק שנוקט קאמי באפיון גיבורו הוליד התייחסות מיידית רחבה לרומן, כבר עם פרסומו ביולי 1942. "הקוראים נתלים ביצירה זו כבאחת מאותן יצירות מושלמות וחשובות, הבאות לעולם בנקודת מפנה של ההיסטוריה כדי להעיד על קיומו של קרע ולתת את תמציתה של רגישות חדשה", סיכם רולאן בארת את חשיבותה התרבותית של היצירה. <ref>א. המרמן, מתוך: אחרית דבר להזר מאת א. קאמי, עמ´ 131 <br />10 שם, עמ´ 133.</ref><br />
מרסו, גיבור הרומן, מתקיים במה שקאמי מכנה אקלים של אבסורד. למעשה, הוא איש האבסורד, זו תחושתו הקיומית הבסיסית. מרסו חי בלבו של האבסורד ואין בכוחו להבקיע אל עבר ראייה כללית וצלולה של המצב האבסורדי, ראייה שהיא המניע ההכרחי לכל אקט של מרד. אקט מעין זה תובע בהכרח את שלילת הסדר הנתון, בה במידה שהוא מכיר בחשיבותה של הוויית המציאות. זהו אקט אשר במקביל לשלילת אספקטים מסוימים של ההוויה מחייב הכרה באספקטים אחרים שאותם מוצא האדם המורד בעצמו, תחילה באופן מעורפל והללו הולכים ומתבהרים עם התקדמותו והחרפתו של המרד. רק כך עשוי האדם להתעלות מעל המצב האבסורדי ולא להיכנע לו, לא לשקוע אל תוך ניוון קיומי שסופו: רצח, ייאוש, התאבדות וטירוף.
 
מה פירושם של חיים באקלים האבסורד באין יכולת למרוד?
 
גיבור היצירה חי בגלות; הוא בעצם חי תוך התנכרות לעצמו, בזרות למהותו, לכן ה´אני´ שלו נעדר כל חוק וסדר ומתנהל בעולם בצורה אקראית. אין כל היגיון במעשיו ובפעולותיו - היום הוא כאן, מחר הוא שם – ומשום כך, אין טעם לחפש אחר מניעיו לרצח הערבי על חוף הים. הרצח, כמו קיומו של מרסו בכלל, אבסורדי, נעדר היגיון, ולכן אין לצדקו או לנמקו בדרכים המקובלות. ניסיונות אלו נדונים לכישלון, משום שהקיום האבסורדי של מרסו נמצא מחוץ לגבולות התבונה.
 
שורה 62 ⟵ 66:
השמש שהעיקה עליו בהלוויית אמו, שבה והופיעה במפגשו עם קורבנו על שפת הים. השמש היא המבססת את ההשקפה לפיה מרסו הוא קורבנו של עולם הטבע, זה שבו מוות הוא התרחשות שרירותית.
 
הזר מציע תמונה מעניינת של מושגי האמת והשקר. השקר אינו חופף או משיק לאמת, והגבול המפריד ביניהם חד וברור. השקר נמנה על תחומן של האידיאולוגיות החברתיות והצביעות החברתית, אלה שבשמן ניתן להוציא להורג אדם בשל שונותו. היצירה יוצרת אמנם זיקה בין מושג האמת למושג החפות ובין מושג השקר למושג האשמה. אולם הגדרת האמת והשקר שונה מהמקובל: מרסו דובר אמת במובן זה שאינו מוכן לומר יותר ממה שהוא מרגיש, והוא אינו מסתייע במנגנוני הגנה פסיכולוגיים, שאינם אלא שקר של העצמי לעצמי. מבחינה פסיכולוגית, תודעתו של מרסו שקופה, הפנים והחוץ שלו זהים. <ref>סארטר ז´. פ. , "פסיכואנליזה אקזיסטנציאליסטית", מתוך: '''מבחר כתבים''', כרך ב´, עמ´ 112 – שם טוען סארטר כי "האדם הוא כוליות ולא מצבור גורמים, לכן הוא מביע עצמו ככוליות גם בהתנהגות זעירת החשיבות והשטחית ביותר: לשון אחר, אין נטיות, גינונים או פעולות שאינם חושפניים".</ref><br />
 
ניתן לטעון כי עובדת היותו "שקוף" ודובר אמת, היא שהובילה אותו אל מותו. היצירה מציגה את מרסו כמי שנשפט בעיקר על זרותו, על האמת המזעזעת שלו, על חוסר נכונותו לשחק על פי כללי המשחק הנהוגים. במבוא לתרגום האנגלי של הזר כתב קאמי על מרסו: "הוא מסרב לשקר. לשקר אינו רק לומר מה שאינו נכון. לשקר הוא גם, ומעל הכל, לומר יותר ממה שנכון, ובכל הקשור בלב האנושי, לבטא יותר ממה שאדם מרגיש... הוא אומר מה שהנו, הוא מסרב להסתיר את רגשותיו, ומיד החברה חשה מאוימת." ההחלטה להוציאו להורג, מתפרשת, אם כן, כתוצאה ישירה של שונותו זו, המאיימת על חברה שחרתה לכאורה על דגלה את אתוס האובייקטיביות, ההגינות והכנות, אך לאמיתו של דבר, איננה מסוגלת לקבל אדם המממש אתוס זה עד תום. לפיכך, עולה השאלה, האם הצגת הרצח כסתמי, בגלל השמש, גוררת עמה תוצאה שונה מרצח שהיה מוצדק ומנומק באופנים אחרים? אולי אין בזה כדי לשנות דבר. למעשה הרצח קדמה התגרות מצד הקורבן הערבי שהיה מוכר למרסו. שעה קלה קודם האירוע תקף ערבי זה את רמון, ידידו של מרסו. במפגשו עם מרסו על החוף, שלף את סכינו שהבהיק באור השמש, הבהיל את מרסו שסונוור, ובשעה שהזיעה ניגרה על עיניו, שלף מרסו את אקדחו וירה. האם מידע עובדתי זה יכול היה לשנות את תוצאות המשפט?
 
שורה 110 ⟵ 115:
{{כפר הנוער אלוני יצחק}}
[[קטגוריה:ניתוח יצירות ספרותיות]]
[[קטגוריה:ספרות כללית]]