משתמש:מוּסר/קבלה/קבלה עיונית/ מושגי יסוד

הפשטת הגשמיות ומשל ונמשל

מקובל לפתוח את לימודי הקבלה באזהרה שלא לחשוב חלילה שהמושגים אשר בקבלה הם כפשוטם, חלילה. וכגון: כשנאמר על שם אדנו"ת (=אדני) בת או על שם הוי"ה (יהוה) שהוא בן וכיו"ב - אל תבוא לחשוב שזו באמת בת או שזה באמת בן וכיו"ב, אלא הם משלים בלבד, ואת הנמשל - לא ניתן להבין בצורה מליאה בשכל אנושי (שהרי שכל אנושי הוא מוגבל, וכשם שלא יוכל לדוגמא לראות שני הפכים ביחד, כגון: שאין אדם שמסוגל לראות דבר שיהיה גם חם וגם לא חם ביחד וכיו"ב, ובעולמות העליונים ההפכים מתאחדים לאחד, וכן מגבלות נוספות יש לשכל האנושי), אבל עם זאת דעת הרמח"ל שישנו "משל עיקרי" (שאותו מכנה הרמח"ל "נמשל", וזאת על אף שבוודאי שאינו נמשל לגמרי, אלא רק "משל עיקרי", שהרי בוודאי שאף הוא מסכים כי לא ניתן לומר על הספירות, ומכ"ש שלא על מאצילן שום מילה גשמית המובנת בשכל אנושי, כולל המילה שהן מנהיגות את העולם ע"י מאצילן הפועל בהן) שכל המשלים בהם משתמשים בקבלה הם כולם משלים אליו (ואף כי כמובן שהוא בעצמו משל לנמצא בעולמות העליונים, שאותם א"א להשיג בשכל אנושי, וכנ"ל בס"ד), ומשל זה הכוונה - משל המסביר את אותו מושג קבלי כאיזשהו פרט באופן התייחסות (="הנהגת") הבורא לברואיו. לעומתו, דעת הרש"ש שאין כל משל עיקרי בקבלה.
דוגמאות להשלכות למחלוקת יסודית זו:

האם צריך לחפש בכל משל, את המשל העיקרי המקביל אליו?
האם ניתן לתרץ את הסתירות בקבלה על ידי האמירה ששני המקומות הסותרים אינם סותרים כי שניהם אינם אלא משלים למשל העיקרי, אלא שכל אחד מהם המשיל את המשל העיקרי באופן שונה; או לא?

הספירות

הכלי הפשוט ביותר להתייחסות הבורא לברואיו (כמובן - לשיטת הרמח"ל) הן הספירות; ולא שחלילה אינו יכול להתייחס לברואיו בלעדיהן אלא שאין זה כבודו של מלך להתייחס לעבדיו בעצמו, אלא רק על ידי משרתיו. לעולם אין הבורא מתייחס לברואיו בשום אופן ללא שימוש ברצון הגורם לשימוש בחב"ד הגורמים לשימוש בחסד ו/או בגבורה כפי המינון שקובע התפארת, ולאחמר מכן המחשבה (מכונה בדרך כלל "התייעצות") אם לעשות זאת באופן של נצח ו/או הוד כפי המינון שיחליט היסוד או לא, ולאחר המחשבה - עושה הבורא את החלטתו הסופית על ידי המלכות. וכעת נבאר את עשר הספירות שהזכרנו את שמותיהם בפסקה הקודמת בעזרת השם:

כתר - רצון הבורא להתייחס (=להיטיב/ להעניש) לברואיו.
חכמה - הכרתו את ברואיו ברמה שעדיין אינה מספיקה על מנת להסביר את זו ההכרה לזולתו (=הרגע הראשון של ההכרה) (אגב, לא חווים הרגשה שכזו לעיתים קרובות, ואני איני זוכר אם אכן חשתי בה אי פעם).
בינה - הכרתו את ברואיו ברמה מספקת על מנת להסבירה לזולתו.
[דעת - הפנמת החכמה והבינה (=שהוא מתרכז בהם; למעשה, קל לראות שהדעת היא המחברת את החכמה אל החכם ואת הבינה אל המבין, אך כמובן שהן יכולות להימצא אף מחוץ אליהן, אלא שאז הן רק בפועל/ באדם אחר). בדרך כלל הכתר נמנה במניין עשר הספירות; כשלא מונים אותו - מונים את הדעת במקומו].
חסד - הטבה אף למי שלא מגיע ובכמות שלא מגיעה לו.
גבורה (נקראת גם "פחד") - עונש למי שמגיע בכמות המגיעה לו (גם אי הטבה נחשבת לגבורה).
תפארת - איזון בין החסד לגבורה עם נטייה קלה לחסד - הטבה למי שקרוב להיות מגיע לו, ברמה שקצת מעל מה שמגיע לו, ועונש לרוב מי שמגיע להם, מלבד מעטים שאף על פי שמגיע להם עונש - אף על פי כן אינם נענשים; וברמה (=והעונש ברמה) קרובה לרמה שמגיע לנענש.
נצח - הטבה למי שמגיע לו על ידי ענישת מישהו המירע (=עושה רע) לאדם הנזכר, שמגיעה לו הטבה, ולמירע זה מגיע עונש (=שהצדיק 'ינצח' את המירע לו). שים לב: הנצח נחשב לחסד (שהרי סוף סוף הוא מטיב, ו"באבוד רשעים רינה וכו'") הנראה כמו גבורה (שהרי סוף סוף הוא מתבצע על ידי מתן עונשים).
הוד - אי הטבה למי שמגיע לו ואי הרעה למי שמגיע לו (רק הודאה על הניצוח הנ"ל; לפיכך נחשבים הנצח וההוד לשני רעים שאינם פורשים זה מזה - כי לעולם ההוד בא לאחר הנצח. שים לב: ההוד נחשב לגבורה (שהרי סוף סוף אין בו הטבה, ואף כי גם כן אין בו ענישה, אך כל אי הטבה נחשב אף הוא לגבורה) הנראית כמו חסד (שהרי סוף סוף אין בו ענישה, ולא זו בלבד אלא שיש בו אפילו הודאה על ההטבה שהייתה קודם לכן)
יסוד - איזון בין הנצח להוד עם נטייה קלה לנצח (נדמה לי...) ("יסוד" - מלשון שהוא יסוד, כלומר: תחתית עשרת הספירות).
מלכות - ביצוע אחת משש האפשרויות הנ"ל (=חג"ת נה"י) בפועל, אף כי לא בצורה מושלמת כפי שהחליט הבורא לאחר שהתבונן בשש הספירות הנ"ל, אלא תוך נטייה קלה אל הגבורה, ובפרט - אף כי לא רק - גבורה המהווה נקמה לשונאי הצדיקים (כלומר, שקודם רק חשב הבורא על כל האפשרויות הקיימות וכעת הוא מבצע זאת בפועל על ידי ספירת המלכות). ("מלכות" - מלשון שלעומת כל הספירות הנ"ל שהן אינן מתקשרות בקשר ישיר אל הברואים ומולכים עליהם, רק בקשר עקיף - על ידי המלכות; לעומת זאת, המלכות מולכת בעצמה על הברואים).