ניתוח יצירות ספרותיות/דן פגיס/סכו"ם

על המשורר

עריכה

דן פגיס הוא משורר ישראלי וחוקר ספרות, חי בשנים 1930 - 1986. נולד בבוקובינה שברומניה, אך בגיל ארבע עבר לגור אצל סבו וסבתו בוינה, בירת אוסטריה. השפעת השפה הגרמנית ותרבותה ניכרת, מאוחר יותר, בשירתו. בהיותו בן 11 פרצה מלחמת העולם השנייה, ולאחר פלישת הנאצים לרומניה נכלא במחנה כפייה למשך שלוש שנים. כשהיה בן 16 הגיע לארץ וצורף לחברת הנוער בקיבוץ מרחביה. הוא למד אנגלית וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהמשך לימד שם שירה עברית של ימי הביניים. בחלוף השנים החל לכתוב שירים הקשורים בחוויות השואה. נושא אחר השָׁכיח בשירתו הוא המחזוריות והמעגליות שבחיי אנוש. שיריו מאופקים, וסגנונם ´יבש´ ורחוק מרגשנות, גם כאשר הם נותנים ביטוי לחוויות קשות ביותר ולהבחנות קודרות על המציאות האנושית.

נושא השיר

עריכה

השיר "סכו"ם" מזמין את הקורא להתוודע אל מעשה ההתבוננות העצמית של המשורר. הקריאה בשיר מעוררת אסוציאציה לצו היווני הקדום הקורא לאדם: "דע את עצמך". מהבחינה הזאת מעצב השיר את רעיון ריבוי הפנים של האדם, בהנחה שריבוי זה נוצר הן מתוך רבדים שונים שבאישיותו והן מתוך מגוון סוגי "מראות" העשויות לשמש בסיס להשתקפויות השונות.

תיאור השיר ומשמעותו

עריכה

בית א´

עריכה

בשורת הפתיחה, מתאר הדובר ישיבה לשולחן הערוך. יש בפתיחה זו ביטוי להתכוונות לאכילה (מעשה קיומי שגרתי) בתוספת רמז אפשרי לחגיגיות מסוימת. למרות שהישיבה לשולחן ערוך מזמנת באופן טבעי השתתפות של מספר סועדים, מתברר שהדובר יושב לבדו. הוא מרים את הכף ומשתקף בה כמו במראה. אחיזת כף האכילה בכף ידו, יוצרת מיידית זיקה בין הדובר ובין דמותו המשתקפת ובאופן מעשי - בינו ובין עצמו. זוהי תחילתה של התבוננות ב´עצמי´. במבט מפוקס יותר, רואה הדובר את עצמו על הצד הקמור של הכף ב"פרצוף נפוח של גומי". ברור לחלוטין שהמראה הלא נעים הזה נוצר כתוצאה מהצורה המעוגלת של הכף, אך עדין יש בו כדי להרתיע את הדובר ולזרזו להיפטר מהגילוי המכוער - "ממהר להפוך". בצדה הקעור של הכף, משתקפת בבואתו של הדובר שהפעם נראית מגוכחת בדמות "גמד העומד על הראש". גם מראה זה מעורר הסתייגות וסוחט ממנו תגובה משועשעת - "לא אני , הוא צוחק לעצמו, לא אני". זוהי בהחלט תגובה מתקבלת על הדעת נוכח העיוות המתבקש מהתבוננות בכף קעורה, אך יחד עם זאת, יש כאן ביטוי ראשוני למעשה ההכחשה בו נוקט לעתים האדם כאשר הוא נאלץ להתעמת עם המכוער או המגוחך שבעצמו.

בית ב´

עריכה

הדובר ממשיך בפעולת ההתבוננות העצמית, אלא שכעת הוא מביט בדיוקנו המשתקף מהסכין. המעבר מכלי האכילה המעוגל וה"בטוח" אל כלי האכילה החד וה"מסוכן", עשוי לשקף את הבחירה בבחינה נוקבת יותר ומן הסתם כואבת יותר של ה´עצמי´. בשונה מהחוויה שתוארה בהתבוננות בכף, נוכח הדובר בהביטו בסכין שהפעם זה באמת הוא הנשקף מולו.

לכאורה, אפשר היה לצפות שלאחר הבבואות המעוותות שראה קודם, תניח את דעתו הבבואה האמיתית – הנכונה. אף על פי כן, מגיב הדובר בדחייה ושוב "ממהר להפוך". הפעם נראה כי הוא בורח מדמותו האמיתית ולא עוד מזו השגויה. מכאן עולה שהדובר לא מרוצה מהנשקף מולו ומנסה להימלט מעצמו. תגובתו כבר לא משועשעת כפי שהייתה בעת התבוננותו בכף, אלא כעוסה ונפגעת – "לא, הוא מוחה, לא אני." השיר מסתיים בתהייה מודאגת, מה תעלה ההתבוננות במזלג.

פרשנות

עריכה

למרות כותרת השיר המאוד לא שירית - "סכו"ם" (סכין, כף ומזלג) המייצגת בראשי-תיבות את כלי האכילה הבסיסיים המלווים כל אדם סועד מבלי שיקדיש להם תשומת לב מיוחדת, מתגלה השיר "סכו"ם" כשיר פסיכולוגי מורכב ועמוק. ההתבוננות העצמית של האדם היא מעשה יומיומי המתבצע ברמות שונות – החל בהסתכלות במראה וכלה בהתבוננות פנימית אל הנפש. האדם, מעצם היותו יצור תבוני ורגשי, מרבה להביט בעצמו בניסיון להבין ("למצוא") את עצמו. מתוך השיר עולה כי פנים רבות לו לאדם – לעתים גלויות ולעתים סמויות, לעתים חינניות ולעתים מכוערות. אצל רבים תפישת המראה החיצוני שלהם היא פועל יוצא של תפישתם את מצבם הנפשי. במילים אחרות, כשאדם שמח ומאושר, הוא נראה בעיני עצמו יפה יותר. אפשר להניח שהדובר בשיר לא מסופק ממה שהוא רואה, משום שמצבו הנפשי לא טוב. ישיבתו לבד לשולחן עשויה לרמוז באופן סמלי לבדידות ממנה הוא סובל.

פירוש אחר יכול להצביע על דפוס חשיבה המאפיין בני-אדם רבים, הרואים עצמם באור שלילי כתוצאה מחשיבה מוטעית ומביקורת עצמית נוקבת המתבטאת בהלקאה עצמית. עיוות חשיבתי כזה, המונע לא פעם מיחס מחליש מצד הסביבה ומרגשות-אשם מופרכים עלול להוביל לדימוי עצמי ירוד. במצב זה, אך טבעי שהאדם יסתייג מעצמו ויעדיף להכחיש את קיומו הנתפש בעיניו כבזוי.

סיום השיר מוסיף היבט נוסף המעורר בדובר חשש מפני גילוי מבעית עוד יותר. אם יביט במזלג, הוא עלול להתוודע לאישיות המפורקת (ואולי המפוצלת) שלו. כאן ברור שהמראה לא תשקף עוד את המציאות הגופנית, אלא את זו הנפשית, שאולי עד כה נותרה מודחקת ובטוחה.

אמצעים אומנותיים

עריכה

כותרת השיר

עריכה

הכותרת "סכו"ם" מתגלה כמתעתעת. במסווה של אזכור סתמי של כלי אכילה רגילים (בקיצור של ראשי-תיבות), משמשת הכותרת אמצעי סמלי להצגת פניו השונים של האדם – על הגלוי ועל הנסתר שבהם. הכותרת הופכת אירונית לאור הפער בין ייעודם המקורי של הכף, הסכין והמזלג ובין תפקידם הפסיכולוגי, המזמן התבוננות נוקבת של האדם אל נפשו פנימה.

חזרה

עריכה

המשורר חוזר פעמיים על שלושה צירופי מלים: 1) "משתקף בה" – צירוף זה ממחיש את מעשה ההתבוננות שעומד בבסיסו של כל חשבון-נפש. לכאורה רק דיוקן הפנים משתקף על כלי האכילה המתכתי, אך למעשה הוא הפותח את חלון הנפש. 2) "ממהר להפוך" – החזרה על צירוף מלים זה מדגישה את רצונו של הדובר להימלט מהאמת הבעייתית. גם דיוקנו המעוות על הכף משני צדדיה וגם דיוקנו המדויק על הסכין, מעוררים בו דחייה וגורמים לו לרצות להתרחק או לנסות להתכחש לעצמו. 3) "לא אני" – הוא הביטוי הקצר בו מביע הדובר את התנגדותו במה שנראה כמו התגוננות של חשוד בפשע המבקש להוכיח את חפותו. האמירה החוזרת "לא אני" על ´עצמי´, מחזקת את תחושת מורת-הרוח שחש הדובר נוכח התבוננותו בעצמו.

לשון ציורית

עריכה

"פרצוף נפוח של גומי" / "גמד העומד על הראש": במלים אלו בוחר לתאר המשורר את הדיוקנאות אליהם נחשף הדובר בהביטו בסכו"ם. שני התיאורים לועגים לו ומגחיכים את אישיותו. אלו דימויים נמוכים המזכירים דמויות מוקיוניות בקרקס. מאחר שכך רואה הדובר את עצמו, ניתן להסיק שדימויו העצמי ירוד ביותר.

סיכום

עריכה

השיר "סכו"ם" מתאר סוג של גילוי עצמי. הדובר מכונס בעצמו, מתבונן בנפשו ונחרד מהמראות. הוא מתעמת עם חלקים נסתרים באישיותו ומביע בו-זמנית רצון להתחקות אחר עקבותיו הנפשיים ורצון להימנע מהתוודעות לחלקים האפלים שבתוכו. כך יוצא שהוא יושב לשולחן הערוך, אך במקום להזין את גופו, הוא "אוכל את עצמו". בארוחה הזאת, הוא פוגש את פניו השונות, ובשתי שורות הסיום הוא מתחבט בשאלה הנוגעת לאחדות הגוף והנפש.

אנו הקוראים, מוזמנים לסעודה המיוחדת הזאת, ממנה אפשר לצאת עם התובנה שלמרות האיום הכרוך בעמידה מול ריבוי פניו של האדם, אפשר להבחין גם בטוב וביפה שבכך - אותה מורכבות ההופכת אותנו ליצורים לא רק אנושיים, אלא גם מעניינים מאוד.

  דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.