ניתוח יצירות ספרותיות/ח"נ ביאליק/איך

השיר "איך" הוא שיר אהבה, בו מתפלל הדובר להתגלות האהובה. הכמיהה לאהבה ארוטית עומדת במרכז השיר – אהבה עד כלות הנפש. הדובר המשתוקק לאהובה מוכן "למות מאהבה" ברגע שימצה את אהבתו עם אהובתו.

השאלה איך? (איפה את?) היא השאלה המרכזית של השיר. הכמיהה לאהובה מודגשת בשאלה זו, המופיעה ככותרת השיר והחוזרת במרכזו באופן מופרד ומובלט.

מבנה השיר

השיר מתחלק לשני בתים, בני 12 שורות כל אחד. הבית הראשון מתאר את הכמיהה העזה של הדובר לאהובה, ואת מה שיקרה לו עם התגלותה. הבית השני מתאר את הציפייה להתגלות. ראשיתו של השיר נראה בעל רקע דתי (כאילו מדובר בתשוקה לאלוהים) ובהמשכו מתגלה הרקע הרומנטי (תשוקה לאהובה האנושית).

תוכן ומשמעות

בית א'

הדובר מכנה את הנמענת "יחידת חיי" ו- "שכינת מאוויי". כינויים אלו מוכרים מאוצר המלים הקשור לדת. "יחידה" היא כינוי לנפש (על-פי תהילים כ"ב, 51), "שכינה" היא כינוי לרוח הקודש ("ושכנתי בתוך בני ישראל", שמות כ"ט, 45).

הדובר מבקש מהנמענת שתמהר להתגלות לפניו, כל עוד יש תקווה לגאולה, ומועיד אותה למלוך על גורלו: "הגלי-נא ומהרי בואי, בואי אלי מחבואי [...] ומלכי על גורלי". נראה שהדובר מחפש גאולה לנשמתו האובדת, מחפש את גילוי השכינה, זאת במסווה של משחק מחבואים בינו לבין האהובה המסתתרת.

הדובר מביע נכונות למות ובלבד שיזכה לחוש ולממש את חוויות הנעורים שנגזלו ממנו: "ויום אחד את גזלת נעורי לי השיבי והמיתני עם אביבי". יום ההתגלות של האהובה יהיה מבחינת הדובר יום אביב והוא מוכן שיהיה זה גם יום מותו. הוא מבקש את התגשמות האהבה אף במחיר של מותו.

רק השורה השמינית מסגירה את כוונתו האמיתית: "ותחת שפתותייך יכבה נא ניצוצי ובין שדייך יומי אוציא", כלומר מדובר בתשוקה לאהבה ארצית, המקבילה ברוממותה לתשוקה דתית.

השימוש באוצר-מלים דתי מלמד על חשיבות האהבה בעיני הדובר. מתברר מהבית הראשון, שהנמענת הנחשקת היא יחידת חייו של הדובר ולה היכולת להתגלות אליו, לגאול אותו ולהגשים את רצונו – למלוך בגורלו.

הדובר מודע לכך שניצוץ חייו יכבה תחת שפתותיה של האהובה – הוא מבין שאחרי האביב הקצר יבוא החידלון הגמור. התפרצות התשוקה תוביל אותו לאבדון. הוא מסיים את הבית הראשון בתיאור הגוויעה: "כגווע בערוב היום בין פרחי בשמים צפרת כרמים" – כמו שפרפר (מסוג צפרת כרמים) חי יום אחד בלבד וגווע בסוף היום, כך הוא רוצה לחוש את מתיקות האהבה בין פרחי הבשמים ולמות.

בית ב'

הבית השני מתאר את העבר בו מצטיירת תשוקת נעורים לאהבה; כיסופים למשהו לא ידוע ולא מוכר: "ואני עוד לא ידעתי מי ומה את – ושמך על שפתי רעד" – אפשר שאי-הידיעה מיוחס לאהובה שטרם מוכרת לדובר ואפשר שאי-הידיעה היא במובן של מעשה האהבה ומכאן שהציפייה לחוויה המינית מעלה את שם האהובה על שפתי הדובר ברעד.

שם האהובה נישא על שפתי הדובר כמו תפילה על שפתי המתפלל, ובלילות היא בוערת בלבבו כ"רצפת אש". הוא מתאר את העובר עליו בלילות ובימים: "ואבך בנדודי ליל, ואשך כרי ולזכרך כלה בשרי" – כלומר הוא סובל מנדודי-שינה, בוכה ונושך את כרית מיטתו מרוב ייסורים. הוא חש שגופו מתכלה מעצם ההיזכרות בה; "וכל היום בין אותיות הגמרא, בקרן אור, בדמות עב ברה, בזכה מתפילותיי ובטהר הרהוריי..." צפה ועולה דמות האהובה בה הוא חושק בכל מאודו. הוא חולם בהקיץ ומתפלל שתבוא. על כן הוא מבקש רק דבר אחד – היגלות האהובה – " לא ביקשה נפשי כי אם הגלותך, רק אותך, אותך, אותך..."

החיבור בין בית א' לבית ב' במילה: "איך?"

"איך?" – קורא המשורר בשורה נפרדת בולטת לעין. העמדת המילה האחת בשורה נפרדת מדגישה את עוצמת השאלה ואת מעמדה המרכזי בשיר – גם מבחינה תכנית וגם מבחינה אומנותית. השאלה הזועקת מוצבת בראש השיר (בכותרת) ובמרכזו – כעיקרון מבני. השאלה "איך?" מחלקת את השיר לשניים ומפרידה בין שתי תחנות של זמן: הווה ועתיד בבית א' לעומת עבר בבית ב'. ההווה מבטא מצב נואש של הדובר, המצפה בכיליון-עיניים להתגלות האהובה הנסתרת, על המשתמע מכך. העתיד אינו עתיד, כי הדובר יודע שהגשמת משאלתו כרוכה בכיליונו.

אמצעים אומנותיים

התהפכות – באמצעות ה"התהפכות" נוצרת הקבלה בין הכמיהה לאהבה לבין התפילה לאל. המושגים "יחידת חיי" ו"שכינת מאוויי" הופכים למטאפורות לאהובה.
השוואה – השוואת הדובר ל"צפרת כרמים" (פרפר) מבהירה את התשוקה לאהובה ואת הנכונות למות.
מטאפורות:
1. "שכינת מאוויי" – הרצון העז באהבה מדומה כאן לעניין קדוש, בזכות השאלת המילה שכינה, שפירושה רוח הקודש.
2. "גזלת נעוריי" – ביטוי מטאפורי לנעורים שהוחמצו. הדובר משתוקק לפיצוי עבור אבדן נעוריו, כשבמוקד הוא מתייחס לחוויות האהבה המאפיינות נעורים ואשר :נגזלו ממנו.
3. "יכבה נא ניצוצי" – הניצוץ הוא ביטוי מטאפורי המציג את חיי הדובר. הוא מבקש לממש את אהבתו לנמענת, אף במחיר של מוות.
4. "בערת בלבבי" – הדובר מתאר את תשוקתו לאהובה כתחושה של בערה. לבו נשרף מרוב אהבה.
5. "ולזכרך כלה בשרי" – הדובר מציין את תחושתו הקשה בכל פעם שנזכר באהובתו. הוא חש שגופו מתכלה כתוצאה מהמחשבות האין-סופיות עליה.
דימויים:
1. "כגווע בערוב היום בין פרחי בשמים צפרת כרמים" – הדובר מדמה עצמו לפרפר הכרמים ש/אורך חייו הוא יום אחד בלבד. הוא מוכן כמוהו למות מיד, העיקר שיזכה לחוש ולממש את האהבה.
2. "וכרצפת אש בלילות על משכבי" – הדובר חש כישעיהו הנביא שטוהר מטומאתו בעזרת גחלת האש שכונתה "רצפת אש". כמוהו, גם הדובר מעוניין בחוויה המטהרת בה יזכה אם יפגוש באהובתו.
כותרת השיר "איך" המופיעה גם במרכזו משמשת יסוד רעיוני חוזר המבטא את חיפושיו של הדובר אחרי אהובתו ותהייתו הנואשת היכן היא.
ניגוד – בשיר ישנם סוגים שונים של ניגודים, שמבטאים מתח בין תביעות היצר הטבעי לבין המעצורים של הנורמות השמרניות-דתיות שהמשורר הפנים: א) ניגוד בין לשון ציורית דתית לבין לשון ציורית חושנית ("יחידת חיי" / "שכינת מאוויי" ~ "ותחת שפתותייך יכבה נא ניצוצי" / "ובין שדייך יומי אוציא"). ב) ניגוד בין התבנית החיצונית המסודרת של השיר (שני בתים בני 12 שורות כל אחד וחריזה קבועה של שתי שורות לאורך כל השיר) לבין סערת הרגש וקול היצרים שבוקע מן המילים.
חריזה ומצלול – א) החריזה צמודה (כל שתי שורות חורזות: א'א' – ב'ב' – ג'ג' – ד'ד' וכו'...) – חריזה מסוג זה מתאימה להבעת התשוקה להיצמד לאהובה. ב) הצליל "אי" משותף לחרוזים מהשורה השלישית ועד השורה העשירית: בואי - מחבואי – גאלי – גורלי – השיבי – אביבי – ניצוצי – אוציא – חרוז זה מדגיש את רעיון הכמיהה לאהובה, שתהיה שייכת לדובר – במובן האישי - "שלי". ג) לשון נופל על לשון: "היגלי" ו"גאלי" – אלו מלות מפתח עבור הדובר, כי עם ההתגלות של האהובה תבוא הגאולה.

סיום השיר בשלוש נקודות – לציון הכמיהה האין-סופית לאהובה.
ארמזים מקראיים – "יחידה" – כינוי לנפש (תהילים כ"ב, 51); "שכינה" – כינוי לרוח הקודש (שמות כ"ט, 45); "לא ידעתי" – במשמעות של לעשות אהבה (בראשית ד',1); "רצפת אש" – רצפת האש היא גחלת האש, המשמשת לטיהור הנביא. זהו היסוד המטהר את הנביא מטומאתו (ישעיהו ו'), ומשמש בשיר כסמל לאש התשוקה, הבוערת בדובר בלילות ללא אהבה.

סיכום

השיר "איך" מתאר תשוקה נואשת לאהובה מסתורית ונעלמת. הדובר אינו יודע דבר על האישה הנחשקת, אבל הוא יודע שאינו יכול לחיות בלעדיה. דיוקן האהובה מצטייר בשני אופנים: האחד מכוון להארה רוחנית של נשיות מקודשת; האחר – לדיוקן ארצי, לאישה יצרית. שני אלה משולבים זה בזה, אבל בבית הראשון מודגש היסוד היצרי, ובבית השני – היסוד הרוחני. בבית הראשון, משולב היסוד היצרי באווירת קדושה ("יחידת חיי ושכינת מאוויי"), אשר ממנה עולה היסוד הארצי בתיאורים ארוטיים של המפגש ההזוי עם האהובה. בבית השני, בולט היסוד הרוחני בזכות הדימוי "וכרצפת אש" (כאמצעי לטיהור הנפש) בשילוב עם סמלים המזהים את האהובה בהקשרים של טוהר ("בקרן אור, בדמות עב ברה, בזכה מתפילותיי ובטהר-הרהוריי"). משאלת לבו של הדובר הוא לממש את אהבתו לאותה נמענת אהובה לא ידועה, זאת אף במחיר של קיפוח חייו.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר סיכומונה - אתר הסיכומים החופשי.