ניתוח יצירות ספרותיות/ח"נ ביאליק/לבדי
רקע
עריכהביאליק חי ב"תקופת השכלה",בה עזבו יהודים רבים את היהדות לטובת המדע כדי להשיג שוויון זכויות ולהפוך לחלק מהחברה הכללית.
ניתוח הבתים
עריכהבית א
עריכהיש אור חדש, רוח חדשה, שסוחפים את כולם (ההשכלה). הדובר הוא היחיד שנשאר שם (בבית המקדש) והוא כמו גוזל רך. הבית הראשון נפתח בהשוואה שהיא שם נרדף לאל, אבל הלשון הנהוגה היא לשון נקבה. בכך הדובר משיג עמדה של תלות בינו לבין השכינה שמקבילה לעמדה של בן ואם. בבית הראשון מופיעה מטאפורה:"גוזל רך". הדובר מציג עצמו כגוזל ויוצר בכך זהות בין מצבו למצב תלותי, נזקק של הגוזל. המילים "שירה חדשה" לקוחות מתפילת השחרית שבה נאמר "שירה חדשה שבחו גאולים לשמך הגדול" בתפילה המילים שירה חדשה מכוונת לאודות להשגחה האלוהית. לעומת זאת בשיר הכוונה הפוכה לגמרי - דווקא לצעירים שזונחים את הדת ויוצאים לתרבות זרה.
בית ב
עריכההשכינה מנסה לגונן על הדובר כשהיא מכסה אותו בכנפיה אבל אט אט כוחה מתערער (כנף ימינה נשבר). השכינה חוסה על הדובר ומסיבה לו חום ואהבה כדי שלא יעזבה לעולם. בית זה פותח בהבלטה של מצב הבדידות של הדובר. החזרתיות מדגישה עוד יותר "בדד...בדד.." בתוך הבית הזה מופיע ארמז מקראי (ציטוט\שימוש דומה במקום אחר) במצבה של ירושלים המתואר במגילת איכה:"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה" בהמשך הבית השכינה מתוארת כשותפה למצבו של הדובר ומרומז שהיא כמו ציפור בגלל המילים "כנף ימינה". בבית זה מתחזים היחסים המתוארים בין השכינה לדובר באופן זהה ליחסי בין ציפור לגוזל. הקשר בין הדובר לשכינה שמתבטא ביחסי גוזל-ציפור הוא שר של חרדה כפי שכתוב "חרוד חרדה עלי.." המשמעות של המילים הללו היא לא דאגה אלא היא מתקשרת לציטוט מן המקרא בקשר לעקידת יצחק שבו נאמר "כן נא את בנך את יחידך אשר אהבת...והעלהו שם לעלה" (בראשית כב).
בית ג
עריכההשכינה גורשה מכל המקומות, ורק במקום אחר נשארה - בבית המדרש. בית המדרש מתואר כמקום מוצל לעומת האור שבהשכלה. הדובר הוא היחידי שנותר עם השכינה ומרגיש צורך להיות איתה בצרה. בית ג' מתחיל במילה "כבר" זוהי מילה שמחברת מצב קודם עם מצב חדש הדובר מתמקד בבית זה ביחסים שבין תלמיד לבית מדרשו. בית המדרש הופך בבית זה למקום מסתור אחרון של השכינה.
בית ד
עריכההדובר מרגיש שצר לו מתחת לכנפה של השכינה והוא נמשך אל החלון הפתוח, אל האור (כלומר ההשכלה). השכינה מרגישה בכך, מניחה את ראשה על כתפו, ודימעתה זולגת על כתפו ועל דף הגמרא (התלמוד). בית ד' מבליט את המשיכה שמרגיש הדובר לצאת ממחבואו מבית המדרש שנמצא בצל. נפתח במילה "וכש..." וחוזר גם בשורה השנייה בפתיחה זו דבר שנקרא אנאפורה זהו אמצעי אומנותי שבא להדגיש בחזרתיות את הנושא המדובר במקרה הזה להדגיש את מצבו של הדובר שהגעגועים שלו מחוץ לבית המדרש גוברים. הדובר מבטא את מצוקתו במקום שהוא נמצא בו הוא מדבר על כך שהמקום "צר" לו ודווקא אז השכינה בוכה. יש תגובה של השכינה למצבו וגם שיקוף של מצבה בתוך המשפטים המסיימים את הבית מצויה מטונימיה הכוונה לדמעה של האם ולדף הגמרא של הדובר (הבן). הדמעה מייצגת את כל השכינה והמרא מציגת את כל הדובר.
בית ה
עריכההשכינה בוכה על כתפו בשקט ומספרת איך כולם עזבו אותה לטובת הרוח החדשה והשאירו אותה לבד. הדובר גם הוא מסתקרן ורוצה ללכת לכיוון האור, אך השכינה מונעת בעדו לראות את העולם ולהרחיב את אופקיו.
בית ו
עריכההבכי של השכינה ודמעתה הרותחת - דמעה שרוצה לצאת, שיש בה כאב גדול - נשמעים כמו סיום של תפילה עתיקה ושיר אבל.
קישורים חיצוניים
עריכה- מילות השיר בפרויקט בן-יהודה.