ניתוח יצירות ספרותיות/יהודה עמיחי/אבי

על המשורר

יהודה עמיחי נולד בעיירה וירצבורג בדרום גרמניה בשנת 1924. כשהיה בן 11, עלה עם משפחתו ארצה. הוא התגורר בירושלים לאורך מרבית שנות חייו. כשפרצה מלחמת השחרור, התגייס עמיחי לפלמ"ח. כשהסתיימה המלחמה, הוא למד תנ"ך וספרות ועסק שנים רבות בהוראה. שיריו מאופיינים בפשטות המזכירה שיחה מלב אל לב, ונשמעים כמו דיבור של אדם המספר על עצמו ללא ניסיון לעשות רושם. עמיחי שגדל בעולם דתי וחונך במסגרתו, בלט בעזיבתו עולם זה ובעיסוקו המרובה בשיריו בהטלת ספק בקיומה של השגחה אלוהית בעולם. בשירים רבים הוא עסק בנושאים קיומיים יומיומיים, כגון: משפחה, אהבה, מוראות המלחמה, החיים וטעם החיים. כל אלו תוארו מנקודת מבט אנושית-אישית. ציבור הקוראים אהב מאוד את שיריו של עמיחי והממסד הספרותי העניק לו פרסים יוקרתיים ובראשם את פרס ישראל לשירה לשנת 1982.
יהודה עמיחי נפטר בירושלים בשנת 2000.

תוכן השיר ומשמעותו

בית א´

הבן-הדובר זוכר את אביו שנפטר. הזיכרון שלו מדומה לפרוסות לחם המיועדות ליום עבודה, העטופות בנייר לבן. עמיחי בוחר לשלב בתיאורו חומרים פשוטים של חולין (פרוסות עטופות בנייר) עם חומרים מיוחדים של קדושה (הצבע הלבן). בכך נעשה ניסיון לקשור משהו נשגב, רוחני ושמימי (זכר האב) עם דבר ארצי וגשמי (סנדוויץ´ ליום עבודה).

עמיחי מנסה לשנות את המערכת החוקית האסתטית המקובלת, האומרת שדבר נשגב חייב להיות מדומה על-ידי דבר נשגב לא פחות. זכרו של האב בהווה הופך להיות יומיומי וטריוויאלי, כמו כריך אותו עוטפים בנייר פרגמנט לבן. דווקא החיבור לאלמנט היומיומי הופך את זכר האב לחי, אמיתי, קיים ותוסס. ההקשר המקובל למושג "זכר" מבטא תוכן גבוה. לדוגמא, "זכר צדיק לברכה" (משלי, י´, 7), "זכר קדשו" (תהילים, ל´, 5), "זכר ליציאת מצרים" (תפילת שחרית לחג הפסח). כאשר המושג "זכר" מובאת בהקשר לדמות קרובה שהלכה לעולמה, היא מעוררת געגועים וכאב, ולעתים גם הרהורים על נושאים קיומיים ושאלות ערכיות.

בשיר "אבי" בולטת ההנמכה שנעשית למושג ה"זיכרון", שכן דמות האב המנוח נקשרת לפריט לא נחשב בחיי היום-יום, משהו שמשתמשים בו וזורקים אותו – נייר לבן שעוטף כריך שלוקחים לעבודה.

זהו ניגוד חריף שעלול להתפרש כפגיעה בערך מקודש. אבל אפשר לראות זאת גם באופן אחר: פרוסות הלחם העטופות בנייר הלבן הן חלק בלתי-נפרד מסדר-יום קבוע, ולכן מתלווה אליהן הרגשה של יציבות מתמשכת. פרוסות הלחם בנייר הלבן מביאות למקום העבודה את הריח הטוב של הבית, ויוצרות אווירה חמימה של שייכות. זוהי המשמעות החבויה מאחורי תמונת הלשון המיוחדת: זכר האב מלווה את הדובר בכל רגע מרגעי חייו. נוסף לכך, נייר העטיפה הלבן יכול להזכיר תכריכים, או טלית, ולעורר הרגשה בלב הבן שכל קיומו – הנפשי והגופני – תלוי בזכר אביו. לפיכך, ניתן בהחלט לפרש את הבית הראשון כביטוי עז לאהבה ולחום האנושי שמאחורי המלים הפשוטות לכאורה.

בית ב´

האב מדומה לקוסם, בכך שהוא מצליח להוציא מתוך גופו הקטן שפע של אהבה. תפיסת האב כקוסם מדגישה את ההערצה, הילדותית אולי, של הבן-הדובר כלפי האב המת. בבית זה עולה הניגוד בין המשמעות המקובלת של המושג "קוסם" לבין מה שמשתמע מ"האב הקוסם" בשיר. אם קוסם רגיל הוא אדם המסוגל לשלוף ארנבות ומגדלים מן הכובע בטכניקה של זריזות-ידיים ואחיזת-עיניים, הרי שאביו של הדובר הוא קוסם מסוג אחר. הוא מצליח להוציא שפע של אהבה מתוך גופו הקטן, במה שנתפש כקסם מופלא.

בית ג´

מעשיו הטובים של האב הם כמו נהרות הזורמים ללא הפסק. שפע זה אינו נעצר לעולם. גם תמונה זו מדגישה את ההערצה העצומה של הבן כלפי אביו המת. בכך למעשה, הבית השלישי מעביר את השיר כולו למקום נעלה של האצלת חסד ורחמים. שיאו של המהלך המטאפורי: כמו שהנהר נשפך לים, כך "ידיו" של האב נשפכות אל "ים" אינסופי של מעשים טובים. היד היא חלק מגופו של אדם – איבר שקשור לעשייה מוחשית. הביטוי "נהרות ידיו" מקנה איכות סמלית לידי האב, שמעשיו הטובים זורמים ושופעים ללא גבול ומאצילים אור של חסד ואהבה.

כותרת השיר

הכותרת מבליטה את הדמות עליה נכתב השיר. הכותרת "אבי" רומזת שמדובר בשיר לירי, אישי מאוד, שבמרכזו תיאור חווית הזיכרון המיוחדת למשורר על אביו.

מצב הדובר והאווירה בשיר

הדובר מאופיין כמי שמעריץ את אביו המת, עד כדי כך שזיכרונו מלווה אותו ללא הפסק בחיי היום-יום. למרות שזהו שיר זיכרון לאב המת, ניכרת בו האווירה המאופקת רגשית, המעידה עד כמה גדולה היתה האהבה וכמה עצומה היא העצבות בהיעדרו של האב. השיר מותיר רושם עז של צער וגעגועים של הבן כלפי אביו – רושם המתבטא בזיכרונות מתוקים המשולבים בחיי ההווה של הדובר.

מבנה השיר

השיר בנוי משלושה בתים קצרים, אשר כל אחד מהם מהווה תמונה העומדת בפני עצמה. שלוש התמונות מתקשרות זו לזו באמצעות הרעיון העומד בבסיסן: התרפקות המשורר על זכר אביו האהוב.

תבנית השיר מתארת את אהבת הבן לאביו בשלושה הקשרים, העוברים בהדרגה מן המוחשי למופשט / מן הריאלי אל המופלא: הזיכרון כפרוסות עטופות, האהבה כמעשה קסם, המעשים הטובים כנהרות זורמים.

אמצעים אומנותיים (לשון ציורית)

מטאפורות

1. "זכר אבי עטוף בנייר לבן" – הלבן הוא צבע המתקשר לטוהר וניקיון, כלומר, עבור הדובר, זיכרון אביו הוא דבר טהור ונקי. יתר על כן, הזיכרון העטוף בנייר לבן מזכיר את לובן התכריכים שבהם נהוג לעטוף את המת. בכך מורגשת היטב תחושת המוות המרחפת מעל זיכרון האב.
2. "נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים" – מעשיו הטובים של האב נשפכו מתוך ידיו כמו מי נהר זורמים. לשון ציורית זו מבליטה את סגולות האב כאדם נדיב וטוב-לב. המילה "נהרות" יכולה להתפרש הן כלשון ריבוי של "נהר" (=נחל מים גדול) והן כלשון ריבוי של "נהרה" (=אור, זוהר). מכאן שמשמעות כפולה ניתנת למעשי האב: מעשיו הטובים של האב היו רבים (כמים זורמים) ומיטיבים עם מי שקיבל אותם וזכה לאור (התמלא בסיפוק רוחני).

דימויים

1. "כפרוסות ליום עבודה" – דימוי הזיכרון לפרוסות לחם ליום עבודה, מציב את זכר האב במעמד קבוע ובטוח בתודעתו של הדובר. הזיכרון בסיסי בחיי הדובר ומזין אותו יום-יום, כמו הלחם.
2. "כקוסם […] הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה" – הדובר מדמה את אביו לקוסם. הדמיון בין השניים הוא בשפע, אך בולט דווקא השוני ביניהם: בעוד הקוסם מוציא מכובעו ארנבות ומגדלים (דברים פיזיים), הוציא אביו של הדובר מתוך גופו אהבה (דבר רוחני וחמים).

עוד ניתן לראות את ההפתעה בכך שהאב, בעל הגוף הקטן כל-כך, הוציא מתוכו אהבה רבה כל-כך, ולכן מדמה אותו הדובר לקוסם, המוציא מכובעו הקטן ארנבות ומגדלים.

אלוזיה (ארמז מקראי)

המילה "נהרות" היא ארמז אפשרי לפסוק הידוע: "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" (קהלת, א´, 7). לארמז זה משמעות הפוכה מזו של הפסוק המקראי. קהלת מדבר על נחל, שמקבל את המים ממקור חיצוני ומזרים אותם למקום חיצוני. תיאור זה יוצר הרגשה של בזבוז, כי המים המתוקים (כסמל של חיים) נבלעים ונעלמים במרחבים המלוחים של הים. לעומת זאת, השיר מתאר נהר שמימיו נובעים מתוכו, זרימתם חזקה, והם אינם הולכים לאיבוד. הנהר – מעשיו הטובים של האב – מזין את עצמו, ומימיו הולכים ומתרבים תוך כדי שהם מיטיבים עם מי שמקבל אותם – הבן שנהנה ממעשים אלו.

סיכום

בשיריו של יהודה עמיחי, דמות האב תופסת מקום חשוב. בהתרפקות על זכר האב יש הרבה אהבה וגעגועים, תוך הימנעות מההגבהה המנותקת מהמציאות. בשיר "אבי", המשורר מגלה את הקסם האישי המיוחד של אביו דווקא מתוך הפרטים הקטנים והמוחשיים של החיים, וגילוי זה צובע את חיי היום-יום באור מיוחד. בשיר קצר זה, מופקת הרבה אהבה מתוך מעט מלים, בדומה לגופו הקטן של האב שהוציא מתוכו שפע של אהבה.

הזמן בשיר זורם לאחור, מן ההווה (בית א´) אל העבר (בתים ב´ – ג´), ומסמן בכך מעבר אל שכבות-נפש השייכות לעולם הילדות. ואכן, דיוקן האב מצטייר בשיר מעמדת תצפית שיש בה מיזוג מיוחד במינו של בגרות וילדות: הנייר הלבן העוטף את פרוסות הלחם ליום העבודה שייך למציאות היומיומית בחייו של המשורר הבוגר ואילו דימוי הקוסם, משחרר את הדובר לעברו כילד שביקש לראות את אביו בלבוש ובכישורים של קוסם. החיבור של המבוגר עם הילד (הווה ועבר) בונה את המבט המיוחד של המשורר, ומוביל אל האצלת הטוב והחסד, המעוצבת באמצעות מטאפורת הנהרות הזורמים בבית הנועל את השיר.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.