פסיכולוגיה מדוברת/מהלר: התפתחות על פי תהליכי הפרידה וייחודיות - השלב הסימביוטי

אחרי פרויד, תיאורטיקנים כמו מרגרט מהלר הניחו כי ההתפתחות המרכזי באדם אינו מין אלא יחסי אוביקט רגשי - מידת הנפרדות והעצמאות ממנה לעומת מידת התלות והזדקקות לה. ככל שתהליך ההתפתחות מתפתח מתחזקת העצמאות והנפרדות של הילד. גישה זו אינה מבטלת את ציר ההתפתחות המינית של פרויד אלא מניחה דגש על פן אחר בהתפתחות. בפרק זה ידונו בתיאוריה ההתפתחות של מלהר.
מלהר מתיחס לשלוש שנים ראשונות לחיים כתקופה מכרעת בה מתפתת העצמיות. היא מחלקת תקופה זו לארבעה שלבים:

1. שלב באוטיסטי כחודש ראשון לחיים. הילד אינו יוצר קשר ממשי עם הסביבה.
2. סימביוטי שנמשך ששה-שמונה חודשים. שלב בו התינוק והאם נחווי כיחידה אחת לא נפרדת מעיני התינוק. תחושת הקיום נחוות מעיני האם שמתבוננת בתינוק ומתפלאת ממנו. לכן קשר עינים חשוב ואי מבט נחשבת התעלמות מכאיבה או דחיה. יש אנשים שיתקשו לחלוק אם העינים של האדם השני אינו ממוקדם בהם. תינוק שאינו חווה אחדות בשלב זה יחווה ריקנות חלולה ומכאיבה אותה ינסה כל הזמן לטשטש בדומה לוורקוהולים, אנשי עשיה מתמד, ללא רגע מנוחה שמא יתקלו בתחושה זו. תחושה זו מעוררת חרדה שמקורה בעובדה שבשלב בו היה קשר סימביוטי חיוני ונורמטיבי מבחינה התפתחותית הם חוו חסך והעדר קרבה או התקשרות מספקת (מתוך 133).
3. ספרציה-אינדיבידואציה שנמשך עד גיל שלוש - תהליך הלידה הפסיכולוגית של האדם - התינוק נפרד בהדרגה מאמו. בתום השלב הילד ייצר קביעות אוביקט בו יעמוד בכוחות עצמו וברשות עצמו כישות נפרדת. הוא יפתח תחושה סוביקטיבית שהוא קיים ובעל הוויה יחודית עם גבולות והמשכיות וחיים משל עצמו (113).

חוויה סימביוזה טובה אצל התינוק, חסר הישע שחווה את העולם מאיים יש לעטוף אותו במעטפת של חום וביטחון כחלק מישות חזקה ומשענת יציבה כך שירגיש חזק מספיק לפגוש את המציאות. כמבוגרים אנו לפעמים מתגעגעים לחיבוק שיטיח כי הכל טוב ששורשיהם בערגה. זה גם הבסיס לצורך להתערבב במצבי אינטימיות ולהפוך ליחידה אחת. יצירת חוויה ייחד וחוסר נפרדות בתינוק תיווצר כשנגיב אליו מהר ומדויק כך שיווצר בו תחושה כי לא גורם חיצוני מספק לו את צרכיו אלא הוא. יטע בו האשלית כוח (אשליה אומניפוטנטית) שהוא יכול לסמוך על עצמו (134). המעטת הסדקים באשליה האומניפוטנטית הזו יגבירו את הכח הפנימי והביטחון העצמי בעת פרידה מאמו ללא פחדים. כאשר לתינוק לא מתאפשרת אשלית האומניפוטנטיות הזו הוא עשוי לחוות אגרופוביה (פחד ממקומות ציבורים) ועבור עמידה על שתי דקות בפינת הרחוב עלולה להיות טראומה קשה. כשאשלית האומניפוטנטית לא מספקת את צורכיה האדם מנסה ליצור אותה באופן מלאכותי בעולמו הפנימי. הבריחה לעולם הפנימי עשויה להפוך לדרך חיים על חשבון חיבור למציאות ויש לה השפעה על תחומי החיים ובקשר אינטימי. עבור אנשים חווית הקשר היא לא המפגש אלא חוויה של כיסופים לאהבה וגעגוע לדמות אהובה. כשהם בקשר הם מבלים מעט עם אבוהם ורב הזמן מתחמקים ממנו. הם שומרים על קשר חלקי כמו קשר ען גבר נשואי או עם אדם בקצה השני של העולם. עבור אנשים אלו הגעגוע הוא האהבה ולא השמחה היום יומית עם אדם. האדם השני קייםעבור לגיטמציה לפנטזיה הפנימית שכול כולה כמיהה לדמות אהובה שלא הושגה. זו לא אהבה אמיתית אלא למשהו אמיתי, קיים ומציאותי אלא דמת שיש בה צדדים שאהוב מייחס לה. אהבה מסוג זה מתנפצת מהר מפני שהבסיס שלהן היא פנטזיה בבסיס ההתקשרות. סיבה נוספת לקשיים בקשר זה הוא בשל חסכים בשלב הסימביוטי שמוביל לקושי להתאהב (135) ולכן אלו אנשים בודדים שאינם מתקשרים עם משהו או יוצרים קשרים שטחים וסתמים, סכיזואידים או מתקשים להתחיב לקשר מחייב כמו נישואים. חוויה אנטימית שחוו בעבר כללה הזדקקות נואשת אל מול אטימות האוביקט הרגשי גרמה להם לפחד ולכן הם רוצים להיות בשליטה וחשש לאבדו כפי שמחייב קשר. חלק מהנשים הרווקות שנותרות בתולות הגיעו לכך לא בשל בעיה מינית אלא בשל הפחד לאבד שליטה ולהפוך להיות חלשה, נזקקת ונואשת אל מול שרירות לבו של אהוב.
סימביוזה בריאה היא קשר זוגי. לפעמים יש לקשר ממדים סימביוטים פתולוגים.
קשר סימביוטי הוא קשר תלותי וקרוב בין שני אנשים ולכן קשר כזה לא בתקופת הינקות מעיד על בעיה. בקשר סיומביוטי בולט הקושי של שני הצדדים להיפרד ובין שני הצדדים יש "הסדר" לפיו אחד חלש, תלוי ואינו לוקח אחריות בעוד השני ממלא תפקיד חזר, מחזק ומיצב את בטחון העצמי על חשבון החלש. במקום לחוות ספיקות, חששות ונחיתות הוא מעביר אותם לאחר שהופך להיות הבעיה ו"פח זבל" וכך משתחרר מעול שרבץ עליו. תמורת הסדר זה הוא מוכן לשאת בכל סבל שכורם לו הבעיתיות. לא פעם אנו נתקלים בקשרים בהם בן הזוג טוען כי אשתו מוגבלת ולא מצליחה לבצע מטלות בסיסיות בעוד השני נראה מטופח, מסודר ומלוקק כשהשני מוזנח. הקשר מחזיק בניהם כי המטופל רואה בבן זוגו השני מעין פח זבל רגשי ומוכן לשאת כל סבל שגורם לו הבעיתי. לעיתים קשר מסוג זה מתבטא בצורה סמויה בה אחד מבני הזוג מביך כל הזמן את השני (136) והשני סופג ב"גבורה" את ההתבטאויות אך מסמן לסובבים שאין לו מה לעשות עם בן זוגו הבעיתי. לעיתים נראה כי הזוג מאוד אוהב זה את זה אך אז מתפוצצים ביום אחד היחסים בניהם. בכל קשר קרוב וביחוד נישואים קיים קשר סימביוטי של הילד שאינו רוצה לדאוג לדבר. לדוגמה נשים שאינן מוכנות ללמוד לקדוח בקיר או לנהל חשבונות וגברים שמסרבים להכין ארוחת ערב או להחליט מה ללבוש כאשר נותנים לבן זוג ה"חזק". לעיתים קרובות כי זה מקנה לו תחושת עליונות.
תופעה דרמטית ופתולוגית ביחסים סימביוטים היא בין הורה לילד. חוסר ההיפרדות מפתחת ילד בעיתי. למשל ילד אלים שלאביו נטיה חבויה לאלימות ולכן האב אינו יכול לוותר על הקשר ומשתלח בבן (עברין, כלומניק ועוד) אך מגונן עליו באופן שלא מאפשר לילד לצמוח. במקרים קשים הילד הסימביוטי הופך למתמודד נפשץ
הקשר הסימביוטי מבוסס על ברית סודית לא לעזוב זה את זה. ילד בקשר סימביוטי נמצא בקשר שמעכב את התפתחותו מפני שההורה מחלץ את הילד ממצוקותיו. הילד חש שאם יעזוב את ההורה הוא יבגוד בברית ויאבד גלגל הצלה ביום סוער (137) או לחילופין איך יכול להיות אגואיסט כשההורה מקריב את עצמו? בוודאי כשההורה מזדקן.
סיפור על יעל בשנות ה20 לחיה שהתגוררה בבית הוריה ולאחר שנכשלה בבחינות ולא הצליחה להתקבל אליה ניסתה לעבוד במספר עבודות אך היא לא מצאה את עצמה שם. העבודות לא היו טובות או הולמות את כישוריה ולכן נשארה בביתה ולא עבדה. הוריה נהגו לכנות אותה פרזיטית, עצלנית ואגואיסטית ולאים שיסלקו אותה. היא חששה שאם תעזוב את הבית תאבד את מעוזה. בקשר סמיובטי כזה ההורה יעשה הכל על מנת שלא להרפות מאחיזת הילד וימנע ממנו צמיחה. ילדים סימביוטים לא מסוגלים לממן לעצמם את הטיפול בשל חוסר יכולת לתפקד בצורה עצמאית. כשההורה הוא ממן הטיפול והילד מתחיל להראות סמיני פרידה ההורה מפסיק את הטיפול. גם ללא טיפול ניסיון של ילד סימביוטי לעזוב את הקשר מוליד איומים, התקפות וניסיונות קשים מצד ההורה. כשהילד לא נכנע לניסיונות הסחיטה נוצר נתק בינו לבין ההורה.