תולדות המיניות 1 : הרצון לדעת/השידול אל השיח

המאה ה-17 נחשבת ראשית עידן הדיכוי של המין. יש שטוענים שמעולם לא השתחרננו ממנה ובגללה אנחנו נאלצים לדבר על מין תוך שאנו מפקחים על השפה וחוששים לקרוא לדבר בשמו המפורש אלא אם הדברים נאמרים ב"משחק של איסורים כל אחד מהם מפנה אל משנהו, "אילמויות אשר, מכוח שתיקתן, עפות את השקט. צנזורה".

לדעת פוקו אם בוחנים את השיח סביב המין דווקא יש תמונה הפוכה: מתגלה התפרצות שיחנית של ממש סביב המין. יתכן כי במהלך התהוות השיח סביב המין היה שימוש בטכניקות של רמיזה ומטאפורות בכדי לטהר את "החומרה", את אוצר המילים המותרות לשימוש בשפה המתהווה כי יש פיקוח על ההיגד : "נקבע באופן קפדני היכן ומתי, באילו מצבים, בין אלו דוברים ,ובמסגרת אלו קשרים חברתיים אסור לדבר על זה. כך נוסדו אזורים, אם לא של שתיקה מוחלטת, אזי לפחות של טקט ודיסקרטיות: למשל בין הורים לילדים, בין מחנכים לתלמידים, או בין אדונים למשרתים".

במהלך המאה ה-18 יש עליה בכמות שדות השיח הדנים בנושא המיניות לצד החמרה בחוקים קפדנים ומדוקדקים בשיח היום יומי. מצד אחד, לאחר ועדת טרנט אנו רואים כיצד נמנעים מלרדת לפרטים רבים כסנשז (sanchez) או טמבוריני (Tamburini) שבלעדיהם בעבר חשבו כי אין וידוי. מנגד היקף הווידוי גדל, דהיינו היו יותר שתיקות על המין בקרב החברה. אמנם לא אמרו מין או תיארו מחוות מיניות ואינטימיות אבל כל מה שהחל לפני "תהליך החיזור" של הווידוי, פורט בפרטי פרטים וכך הופך המין להיות מרכז השיח של החטא וכובד המשקל עובר מהאקט עצמו אל ההתרגשות. משעובר המין להיות מרכז החטא – הוא הופך לסוג של חולי ומקבל יחס שלילי בכל היבטים: בין הורים לילדים, בין מחנכים לתלמידים, או בין אדונים למשרתים. "כשהוא עוטף ומסווה בשפה אשר מקפידים לטהרה כך שלא יוזכר עוד ישירות, שמים את המין תחת השגחתו של שיח המבקש לרדוף אחריו כמו אחרי חיית יער, ולא להותיר לו לא מסתור ולא מנוח".

הכללים שהתבססו באותן שנים היו חריגים למערב המודרני: לא הווידוי בהפרה של החוק אלא המטלה האינסופית שמחייבת את האדם להגיד לעצמו ולאחרים בתכיפות רבה בפריטות לפרטים את כל "משחק ההנאות" – המחשבות, התחושות וכן הלאה שנגעו למין בגוף ובנפש כאחד. השיח הזה היה קיים במאה ה-17 אבל אז היה חלק מהשיח ששייך לחייהם של נזירים ועתה לפתע הפך להיות חלק מהמינסטריים של השיח - אידאל עבור כל נוצרי טוב. אם מתעמקים באותו שיח שנוצר מבינים שהוא אינו חרם על תחום מסוים אלא כמעט שעבוד של האדם למוסד. הרי הווידוי וכל יתר הטקסטים כולם היו תלויים בקיומו של המוסד.

במהלך המאה ה-17, אנו רואים את "הצביעות" שקיימת באותו שיח סביב המין כאשר השיח עליו חיי ומגרה, חוזר ומפרטת אותו לפורטות, בספרים אך עטוף במעטפת של וידוי, דאגה לשלום הילדים וכן הלאה.

	אני מעדיף לחשוב שאיש מיוחד זה, יותר משהיה ניצול אמיץ לב מציפורני "ויקטורינאיות" שניסתה לכפות עליו שתיקה, היה, בתקופה בה שלטו נהלים פטפטניים מאוד של דיסקרטיות ובושה, המייצג בישר ביותר ובמובן מסויים הנאיבי ביותר של ציווי רב שנים לדבר על מין

הפסטורליה הנוצרית, לטענת פוקו ביקשה להשיג באמצעות התשוקה שליטה וריחוק – גוף שחש את פיתוי האהבה אבל התייצב בהם וכתוצאה מזה חזר בתשובה והתחברות מחודשת לאל (קשר ישיר בין תשוקה – לחזרה בתשובה) לכן החל מהתקופה הקלאסית היה גידול עקבי בשיח על המין וחשיבותו הלכה וגדלה:

1. הורחב הדיון עליו.
2. בני אדם אולצו לקחת דיון עליו בניגוד לרצונותיהם.
3. נוצר זיקה בין המין למערך (Dispositif), מנגנונים מוסדיים, פיסיים, ומינהליים השונים ומבני ידע אשר התחזקו ושפרו הפעלת כוחם בתוך הגוף.

	הטילו צנזורה על המין? נכון יותר לומר שהציבו מכשור שמטרתו לייצר סביב המין פעולת שיח: עוד ועוד דיבורים המסוגלים לפעול ולהשפיע בתוך כלכלת המין עצמה.

לסיכום,"טכניקה זו היתה אולי נשארת קשורה בטבורה לרוחניות הנוצרית ולכלכלת ההנאות של הפרט, אלמלא תמכו בה מנגנונים נוספים והפעילותה מחדש. והכוונה בעיקר ל"אינטרסט הציבורי": לא סקרנות ולא רגישות קולקטיבית, ואף לא מנטליות חדשה אלא מנגנוני כוח שהשיח על המין נעשה חיוני להפעולתם מסיבות שאליהן נצטרך לחזור בהמשך"

במאה ה-18, נולד מפעל שידול פוליטי, כלכלי וטכני שמטרתו הייתה לעודד דיבור על המין, לא באופן כללי ותיאורי אלא בצורה אנליסטית, ניהול חשבונות, דהינו "להביא את המין ב"חשבון", לדבר על המין לא רק בתחום המוסר אלא גם בתחום הרציונליות, היה זה בתחילה כורח חדש דיו על מנת שהמדברים ישתוממו למראה עצמם ויחפשו תירוצים." הרי כיצד שיח תבוני ידבר על המין?

אט, אט צומחת יותר ויותר תובנה כי "על המין חייבים לדבר, וחייבים לדבר עליו באופן פומבי...צריך לנהל אותו, לשלב אותו בתוך מערכות של תועלת, לכוון אותו לשם השגת הטוב המרבי עבור הכלל...."

על כן טוען פוקו כי "לא עיסוק בדיכוי מהומות, אלא ניסיון להביא באופן מסודר למיצוי של הכוחות הקולקטיביים והפרטיים:"גיבוש וחיזוק עוצמתה הפנימית של המדינה באמצעות תקנות חכמות...". עם זאת המשטר, גם אם מכיר בצורך לדבר על מין במרחב הפומבי הוא משתמש בכוחות הידע שעומדים לרשותו.

פוקו מסתפק במספר דוגמאות:

אוכליסיה גדולה = כלכלה -עד המאה ה-18 האוכלוסייה הפכה להיות בעיה כלכלית ופוליטית כאחד, "המדינה אינה מתאכלסת על פי הקצב הטבעי של ההתרבות, אלא בתלות בתעשייה שלהן, בתוצר שלהן, ובמוסדתיהן השונים..." וכולם ידעו "מאז ומעולם טענו שמדינה חייבת להיות מאוכלסת אם רצונה בעושר ובעוצמה". זו הפעם הראשונה, לטענת פוקו, שהשיח על עושרה של מדינה לא רק תלויה במספר ואיכות האזרחים אלא באופן שימושו במינו. לכן מתחילים לצמוח תצפיות על המין כאמצעי כלכלי ביולוגי. "מעבר לאמצעים המסורתיים – תוכחה דתית ומוסרית, לחץ כספי – מופיעים גם אותם מבצעים שיטתיים המנסים לעצב את הפעילות המינית של הזוג לכלל התנהגות כלכלית ופוליטית מתוזמנת."

"לא מדברים פחות על המין, נהפוך הוא, אך אומרים את הדברים אחרת: המדברים הם אנשים אחרים, מנקודת ראות אחרת לצורך השגת תוצאים אחרים"

אם נביט במאה ה-18, אולי נקבל רושם כי אין מדברים כלל אודות מין אבל אם נביט על המערכים: כללי המשמעת, הארגון הפנימי וכן הלאה, נראה כי המין אינו יורד מהפרק. המתכננים והמארגנים של אירועים ומקומות חשבו עליו בדרך קבע : חלל הכיתה, צורת השולחנות, סידור החצר בהפסקה, חלוקת אולמות השינה, כללי פיקוח להשכבת ילדים לשינה...כל אלו הם אמצעים שאפשרו למוסד לתפקד ולשמור על תפקודו.

מעל לכל, במאה ה-18, המיניות של הנוער הפך להיות לבעיה ציבורית. הרופאים פנו למוסדות החינוך ומורים ונתנו להם עצמות למשפחות. פדגוגים כתבו תכוניות לשלטון, תצפתו וכן הלאה. במילים אחרות, אנחנו יכולים למצוא עליה בשיח על מיניות עם ילדים ומבוגרים כאחד בין אם היו אלו המורים, ההורים, הרופאים וכן הלאה.

רופא: במאה ה-18 וה-19 יש צמיחה של הרפואה והיא מתחילה להאבחן מחלות נפשיות ועצביות. היא מנסה לנתח ולתת שמות לתופעות. כמו גם יש מחקרים ביולגיים על רבייה, אוננות וחוסר סיפוק. הרפואה מספחת לתוכה את מכלול הסטיות המיניות כאילו מאז ומעולם היו חלק מהשיח שלה כולל החוק הפלילי לטיפול במעשים מגונים.

מנגנוני פיקוח אלו שהתפתחו בסוף המאה אשר מסננים את המיניות המסוכנת מתוך מטרה להזהיר ולהפריד – הם מעצימים את השיח לקיום הסכנה התמידית.

אם עד למאה ה-18, כל תחום המיניות היה חלק מאי מוסר ונותר בגדר כזה, החל מהמאה ה-18 והילך, כל תופעה מינית מובחנת בידי הרשות השופטת וגם בידי הרפואה. האדם נחקר ונבדק בדייקנות כל פעם שחורג מהמסגרות המקובלות, והוא הפך להיות אובייקט טהור שהטמינו עבור המחקר הרפואי עד סוף ימיו בבתי החולים. "מה שחשוב הוא שלאותו אדם שהיה עד אז חלק בלתי נפרד מן החיים בכפר, טרחו למדוד את קופסת הגולגולת, ללמוד את מבנה עצמות הפנים, לבחון את הגוף על מנת לגלות סימנים אפשרים לניוון, וכן שדובבו אותו, ששאלו אותו למחשבותיו, נטיותיו…ושלבסוף, מכיוון שמצאוהו נקי מכל עוון, החליטו להפכו לאובייקט טהור של מחקר רפואי ושל ידע – אובייקט שיש להטמינו עד סוף ימיו בבית החולים של מארוויל…"

	בכל פינה הותקנו אמצעי דיבוב, מערכי שמיעה ורישום, נהלים לתצפות, לתשאול ולניסוח. את המין מאלצים לצאת ממחבואו וכופים עליו קיום בתוך השיח.

מסריקה שטחית עולה כי השיח על המין במאה ה-18 לא היה שיח אחד אלא מספר שיחים המיוצרים במכשורים שונים שנועדו לקבוע את הכללים הנוגעים למין.

יתכן כי יש מין האמת בתיאוריה הנוצרית כי המין מסתתר בפינה ומתחפש. הוא רובץ שם עטוף במעטפת יפה של מילים.