תולדות המיניות 1 : הרצון לדעת/מדע המין

אם כן השיח על המיניות התרבה לאורך השנים גם אם היו קיימים בו איסורים והדרות. השיח עליו אפשר את כינונם של הגדרות וגיבוש מאפיינים של סוגי מיניות רבות. חרף זאת המטרה העיקרית של השיח סביב המיניות נועד בעקרו להסתיר אותו מחיי היום יום. גם על השיח על המין במדע לא היה טוב יותר. הוא ניסה לנתחו ולאמוד במספרים ובפועל סרב לדבר על המין עצמו. אותו מדע שצמח התבסס על מדע ה"עבר", על תורת המוסר, ולכן חזר במסווה על הסיווג רק בשם "רפואי", הפיח פחד והתמקד במקרים הקיצונים ומסוכנים. באופן כזה הפכה הרפואה להיות כלי בידי השלטון לטיפול לאותם חורגים מהמוסר הציבורי, לאלו שמייצרים מהומות ונחשבו כמאימים על החברה כולה. במקום לרדוף אחר הצדק, כפי שלכאורה המדע מצטייר בימינו, היא רדפה אחר התיאוריות של הממשלה ולמעשה בססה אותם באמצעות בנית תיאוריות של גזענות בהסתמך לכאורה על אבולוציה. במהלך המאה ה-19 המין נחקר מצד אחד בביולוגיה של ההתרבות ומצד שני ברפואה של המין. בשני תחומים אלו לא הייתה רציפות במשך שנים והפערים שהתגלו בביולוגיה מעולם לא יושבו עם אלו הקיימים לכאורה ברפואה של המין אצל בני אדם. שיח זה מדגים לנו מדוע השיח אינו באמת רודף אחר האמת אלא להפך מונע את הופעתה של האמת בהיתהוותה המלאה. חוסר הרצון להכיר ולשמוע את האמת מיצג לנו ניסיון לצבוע את האמת בצבע שונה ממה שהוא, להטות ולצנזר מידע קריטי וחשוב. מסכם פוקו, "'משחק של האמת והמין' אשר קיבלנו בירושה מן המאה ה-19, ואשר, למרות שהנסנו בו תיקונים, אין שום עדות לכך שהשתחררנו ממנו"

מבחינה היסטורית קיימים שני הליכים עיקרים לייצר את האמת של המין:

1. אמנות האהבה או אמנות אירוטית – גישה זו אפיינה מדינות כמו סין, יפן, הודו, רומא, והחברות הערביות-איסלמיות. הארוטיקה נתפסה כפרקטיקה המשחזרת חוותיה. ההנאה נמדדה לא לפי אסור או מותר אלא ביחס לעצמה שיש למזוג אותו חזרה על מנת להעצימו ולשמרו. ידע זה חייב להישמר בסוד לא בשל חשש מקלון אלא מפני שיש לנהוג בו בזהירות כי בהיחשפו מאבד את יעילותו וסגולתו. תוצאותיה של אומנות זו אמורים להוביל את האדם לשליטה מוחלטת בגופו, תענוג, שכחת גבולות וזמן וסם לחיים ארוכים. אולי יוצא דופן היא יוון העתיקה בה המין נקשר לפדגוגיה, דרך העברת מידע יקר מגוף לגוף.
2. ווידוי – התרבות המערבית הציבה את הווידוי כפולחן מרכזי לייצור האמת. במהלך השנים קיימת התפתחות שונה של טכניקות הווידוי: ירידה באישומים פלילים, עליה בחקירה ותשאול לצד האדמיניסטרציה המלכותית שחפשה תביעות משפטיות, הקמת האינקוויזציה וכן הלאה. למעשה הבטה על התפתחות המילה עצמה "aveu" (וידוי) חושפים את שינויה במהלך השנים. במשך שנים מעמדו של האדם נקבע על פי עמדותיהם של האחרים עליו, קשרו עם זולתו (משפחה, חסות וכו') ובהמשך באמצעות הווידוי. הווידוי הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחברה והיה בסיס להתפתחותם של מתודות רבות בתחומי הרפואה, חינוך, ספרות וכו': מתוודים על התשוקה, החטא, העבר, הילדות, מחלה וכן הלאה. הוידוי צריך להיות מפורט בין אם מאולצים או מבצעים זאת ברצון. בהמון תפיסות טיפוליות נראה כאילו האמת חבויה בתוכנו ואינה מצליחה לצאת מפני שיש איזה מחסום שבולם אותה ולכן רק איזה סוג של שחרור תוכל להגיע למיצויה. כך במשך שנים היחסים היה האדם "משועבד" בכוח משתיק ובווידוי משחרר ומוציא מתוכו את סודו עד תומו.

הוידוי הפך להיות "פולחן של שיח" בו מתאחד מצד אחד, הסובייקט והדובר ומנגד, הסוביקט וההיגד. על כן, פולחן זה נוגע ליחסי כוח. הרי המתוודה תמיד נוכח בפני דמות, גם אם דמיונית אשר כופה עליו להתוודות ולספר כדי שתוכל לסלוח, לעודד ולנחם אותו, ומנגד יטהר אותו ויפדה אותו. כמו גם, על פי פולחן זה נקבעה מהימנותה של האמת על סמך ההתנגדויות להתמודד עמה.

ההבחנה בין שני סוגי אלו שלא עיסוק במין:

1. ממי מגיע המידע: מלמעלה, המבוגר שמעביר מידע או המטה.
2. המעמד - זה שנכפה לספר ולפרט מתוך שפילותו רוחו אל מול הדמות הבוגרת והנערצת שבא ללמד ולחנך.
3. הידע – בתרבות המערבית הדובר אינו יודע, הוא חס ידע להבדיל מאמנות האהבה. פוקו מדגיש, אמנם יש ידע לאיש הסמכות בתרבויות האיסלאם וכו' אבל האמת אינה מובטחת בסמכותו היהירה או במסורת אלא על ידי הזיקה המתקיימת בשיח בין המדבר למדבר אליו.
4. תוצאות השיח במערב היו עבור המאזין ולא הנשאל.
5. הסוד העולה אל פני השטח או הסוד שעובר מפה לאוזן.

הווידוי במשך שנים שמר על מקומו בחברתנו. עם זאת, במהלך השנים הוא פנה מתחום הפולחני אל שיחים נוספים כמו חולה-פסיכיאטר, תלמיד-מחנך, הורה-ילד, עבריין – מומחה וכו. כמו גם, היה מעבר מהתרכזות באקט עצמו אל כל מה שקדם לו (מחשבות, דימויים וכו'). הרפואה הפסיכאטרית והפדגוגיה החלו למנות את המיניות בדומה למין של צמחיים. הם הקפידו להתנצל על עיסוקם, וניתן ללעוג להם, טוען פוקו אבל מסביר כי הם התייחסו רצינות למעשיהם וזהו אירוע גדול לשבור את השיח עליו נשענה המדע בחלקה ומסורת רבת שנים ממנה למדו וארגנו את החברה כולה. זו שבססה אותם עצמם. הרי לווידוי עצמו היה ערך גדול למחקר הרפואי. על כן פוקו מונה את ההליכים באמצעותם הוידוי הפכה להיות חלק מהסדירות המדעית:

1. "דיבוב" – היחיד מספר בעיות והבודק מאבחן את הסימפטומים, מתשאל וכו'.
2. הנחת היסוד כי קיימת סיבתיות כללית ומפורזת – החקירה על נושא רגיש ופרטי נבע מתוך צידוק לפיו המין הוא הכוח הגורם לכל המחלות.
3. המין נחבא – יש לכפות לדון על המין לא רק בגלל כי יש להוציא את האמת, להתוודות אלא גם כי המין עובד במחשכים, להתחמק.
4. שיטת הפרשנות – האדם השומע הוא זה שמחליט על אמיתיותו של הווידוי, הוא זה שנותן לוידוי על המין את תוקפו ואישורו, הוא מפרשו.
5. באמצעות המדיקליזציה של תוצאי הווידוי – תכלית הווידוי מקודד כפעילות תרפויטית. לראשונה מוגדר המין ו"מחלויותיו" דהיינו נטיות, דימוים וכו'. על ידי כך הווידוי הופך להיות נדרש בידי הרופא והוא יהווה מרכיב חשוב כדי שיחליט הרופא כיצד להמשיך את הטיפול. כך שמי ששומע את הוידוי גם אחראי להבריא אותה

טוען פוקו כי המסורת שלנו נטשה את אמונות האהבה והצטיידה במדע המין כשהוא משמר בעצמו את טקס הוידוי שהיה הכלי הראשון לייצור ה"אמת" על המין במערב הנוצרי. במהלך המאה ה-16, פולחן זה התנתק מתהליך החזרה ב"תשובה" ומה-ars atrium (אמנות החלל) – אמנות הדרכת הנשמות והכוונת המצפון שבוצעה בידי הכומר הנוצרי בנשמות המאמינים – ועבר לפדגוגיה, ליחס בין הורה לילדיו והיחסים המשפחתיים וכן גם אל הפסיכיאטריה. דהינו במשך 150 שנה פעל מערך שלם לייצור השיח "מדע המין", כהגדת פוקו, שקבע את ה"אמת" על המין והדגש של פוקו על השיח בו נעשה הדיון – לכאורה "מדע". על כן במאה ה-18, החברה כלל וכלל לא הציבה התנגדות לדון על המין, להפך, היא הכשירה והעניקה מערך שלם שכפה את הדיון עליו. בו בעת היא קבעה את האמת הנוגעת אליו. לכאורה כי האמת על המין הייתה חשובה לה והיא רצתה משטר ידע מסודר העוסק בו. על ידי הפיכת עניין לנושא "אקוטי וחשוב" – פחד שאינו מרפה - הוא הפך להיות שזור בכל פרט קטן בחיינו. כך יוצא שכאשר עוסקים במין, שואלים בנוגע אליו, אנו למעשה מעציבים שני תהליכים :

1. אנו מבקשים מהמין לומר את האמת מכיוון שהוא מתחמק ונחבא אל הכלים..
2. אנו מבקשים ממנו לומר את האמת שלנו כי אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לומר בעצמנו מה ה"אמת" ומה הם ה"אבחונים" המפוענחים ממנו.

למעשה זהו משחק כי אנו אומרים את האמת על המין על סמך מה שהוא אומר לנו אבל הוא אומר לנו את ה"שחרור", את מה שמסתתר מאיתנו בתוכננו - התאוות שלנו. לסיכום השיח של המין הפך להיות נושא שהסובייקט עצמו אינו יודע או מבין על עצמו וזה האחר שמפרש את הקורה לו כי האחר מפעיל מנגנונים וכוחות שמעצבים את הטבע האנושי.

מדע המין הגיע כנגד אמנות האהבה עם זאת האחרון נותר ומסתתר בתוך התרבות המערבית ואף נמצא כחלק מהליך הווידוי הנוצרי, בעיקר בבקשת ההתאחדות הרוחנית ואהבת האל שכולל הכוונת החניך על ידי המורה והעצמת החוויה עד לכדי מרכיבים גופניים ושיח בנושא. כמו גם אמנות האהבה מצויה בתופעת הדיבוק והאקסטזה. לעיתים נראה כי מדע המין מסווה באמנות אהבה ופוקו מישל טוען כי יש לחקור ולבדוק האם מדע המין הוא לא צורה מעודנת יותר של אמנות אהבה.

לסיכום, כל ההנחות כי קיים דיכוי וכוח מסיבות כלכליות הוא אינו נכון כלל. בדיוק ההפך מערכות שלמות תחזקו ובססו את המין ולמעשה חיו והתקיימו בזכות.