תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא בחירה: המאבק לחברה מוסרית – ערך מרכזי בנבואה/ירמיה פרק ז' פסוקים 1–15, 21–28

ירמיה פרק ז' פסוקים 1–15

הקדמה

בפסוקים שלפנינו ירמיה הנביא מנבא קצת לפני חורבן בית המקדש וגלות יהודה. הוא מנסה לנפץ את ההנחה השגויה של תושבי ירושלים שקבלה גיבוי מנביאי שקר. ההנחה היא שירושלים ובית המקדש לא יחרבו, כיוון שבהמ"ק הוא "בית של ה'.

לכן, ירמיה מדגיש שה' לא גר בבית המקדש אלה רק שמו נמצא שם. ההנחה זו הופיע כבר בספר מלכי ע"י שלמה, שבזמן חלוקת בית המקדש הוא אמר כי רק שמו של ה' נמצא שם.

במקביל ירמיה נותן 2 דוגמאות מהעבר, כדי להראות שגם ערים חשובות עם מקדש קדוש נהרסו בעבר כמו שילו וממלכת ישראל (הוא אומר כפי שממלכת ישראל הוגלתה, כך תוגלה יהודה).

פרשיה ראשונה (פסוקים 1–2):

בפסוקים אלה, ירמיה מקבל הוראה מה' לנבא בשער בית המקדש. סיבות לכך :

• בשלושת הרגלים נהגו אנשים רבים להגיע לבית המקדש וירמיה רצה קהל מרבי.
• קשור לתוכן הנבואה ומתחלק ל-2 סעיפים :
  • ירמיה מנבא על כך שהעם חוטא ולא מכן באים להקריב קורבן לבקשת מחילה. לכן הוא מנבא במקום החטא.
  • הנבואה קשורה לגורל בית המקדש – שיחרב ע"פ הנבואה.

פרשיה שנייה (פסוקים 3–15):

בפסוק 3, ירמיה אומר שאם העם יטיב להתנהג, הם ימשכו לשכון בירושלים. כל נבואות פורענות הם עם תנאי (מאפיין של נבואה קלאסית = תנאי) – העם יוכל להשפיע על גורלו.

בפסוק 4, מופיעה הטעיה של נביאי השקר הטוענים כי בית המקדש לעולם לא יחרב כי זהו בית ה' (שכחו כי זהו בית שם ה').

בביטוי : "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה" מופיע 3 פעמים המילה "היכל" (= בית המקדש).

המילה : המה =דברי נביאי שקר.

בתחילת פסוק 4, ירמיה מזהיר את העם "אל תבטחו לכן אל דברי השקר".

בפסוקים 3–11, מופיע שורש מנחה ב.ט.ח – ע"פ דברי ירמיה, לעם יש ביטחון מוטעה לגבי גורלם של בית המקדש וירושלים.

בפסוקים 5–6, ירמיה אומר עם אלו פעולות חיוביות עליהם לעשות. בפסוק 5a, ירמיה אומר להם באופן כללי להטיב התנהגותם, ולאחר מכן הוא מפרט (כלל ופרט) :

• פסוק 5a – עשית משפט צדק. הפנייה לשופטים וגם לעדי השקר.
• פסוק 6a – מציין 2 איסורים :
  • אל תעשקו גר, יתום ואלמנה.
  • לא לשפוך דם נקי (לא לרצוח).
• פסוק 6b – אל תאמינו בה' אחרים.

בפסוק 7, מופיע המשך התנאי : אם הם תקימו את החוקים אז "שכנתי אותכם במקום הזה בארץ", כלומר לא תגלו.

בפסוק 8, ירמיה אומר להם שהם מקשיבים ומאמנים לנביאי השקר, דבר שלא יועיל להם, כיוון שהנביאים לא אומרים להם לשנות את התנהגותם, ובכך מונעים מהעם למנוע את העונש. נביאי השקר מנביאים תמורת כסף מהעשירים (מעטים קמו וראו עצמם שליחים ולא באמת היו).

בפסוק 9, ירמיה מציין 6 חטאים שמתוך עשרת הדברות (שמות פרק כ'):

• לא תגנוב – גניבה
• לא תרצח – רצח
• לא תנאף – נאף.
• לא תשא את שם ה' לשווא. עד שקר נשבע בשם ה' ולכן אינו מקיים את החוק "לא תענה ברעך עד שקר"
• לא יהיה לך ה' אחרים על פני – "וקטר לבעל והלך אחרי אליהם אחרים..."

ההקבלה לעשרת הדברות ממחישה לנו שירמיה היה ממשפחת כוהנים ולכן החוקים ו10 הדברות מופיעים בנבואות רבות שלו.

בפסוקים 10–11, הנביא כועס על כך שאחרי שהעם חוטאים, הם באים לבית המקדש להקריב קורבן ובטוחים שה' סלח להם "ואמרתם ניצלנו".

בפסוק 11, הוא מתחיל בשאלה רטורית ונותן כינוי גנאי לבית המקדש "מערת פריצים (=שודדים, גנבים)". כלומר, בית המקדש הפך להיות מקום מסתור של פושעים.

מפסוקים 12–15, הוא מתאר 2 דוגמאות מעבר העם (מהעבר של העם) שמוכיחות שגם בית המקדש וגם ירושלים יהרסו :

• שילו – בה היה מקדש והייתה מרכז רוחני שנים רבות ונהרסה.
• ממלכת ישראל המכונה "זרע אפרים (=ממלכת ישראל = 10 שבטים = שבטי הצפון)– כמו שממלכת ישראל הוגלתה לפני כ-100 שנים (כפי שטענו הנבואות), ואיש לא חזר לגלות, כך יהיה גורל ממלכת יהודה (נבואות שהתגשמו בעתיד...).

ירמיה פרק ז' פסוקים 21–28

בפסוקים אלו ירמיה מדבר על נושא הקורבנות וגם הוא כפי שאר הנביאים הקלאסיים אומר לעם שה' לא צריך את הקורבנות אם הם לא משלבים איתם התנהגות מוסרית. בנושא זה של מוסר ופולחן, אנו מוציאים שני השקפות מנוגדות :

• השקפת העם - חושב שהדבר החשוב באמונה בה' הוא הפולחן (קורבנות) ואין שום קשר להתנהגות מוסרית.
• השקפת ה' (מוצגת ע"י הנביאים) - האהבת ה' היא שילוב של התנהגות מוסרית ופחות הקרבת קורבן.

בפסוק 21, ישנה אירוניה של הנביא על הקורבנות "על ותוכם ספו (=תוסיפו) על זבחיכם ואכלו בשר קרבן".

ירמיה ואמר לעם שיוסיפו להקריב קורבנות שאוכלים אותם (=זבח) במקום קורבנות שלא אוכלים מהם (=עולה), כך לפחות, הם יאכלו הרבה בשר כי ממלא ה' לא מקבל את קורבנותיהם.

בפסוק 22, אומר הנביא שה' בכלל לא ציווה לעם ביציאת מצרים שיקריבו קורבנות. דברים אלו אינם מדויקים כיוון שניתן לעם חוקים רבים בנושא קורבנות. מה שירמיה רוצה להדגיש הוא שהאמצעי הפך למטרה, הקורבנות היו אמצעי לעבודת ה' והם הפכו עתה לעיקר/מטרה.

בפסוקים 23–26, אומר הנביא שה' נתן לעם חוקים מסורים אבל הם לא קיימו אותם. הוא מדבר על החטא המצטבר מיציאת מצרים (פסוק 25a). כדי להזהירם ה' שולח אליהם נביאים כיוון שלעולם לא יבוא עונש ללא אזהרה.

בפסוק 26, ירמיה חוזר ל הביטוי "עם קשה עורף", כלומר עקשן, כיוון שהם מתעקשים שלא לקיים את פסוקי ה'.

בפסוק 27, מופיע רעיון נוסף שמאפיין נביאים או נבואה : למרות שה' יודע שהעם לא ישמע לקול הנביא הוא חייב לשלוח את הנביאים.

הנביא מסיים את הנבואה בפסוק 28 כשהוא מכנה את העם (=גוי) "גוי אשר לא שמעו בקול ה' ולא לקחו מוזר" ולכן עונש יהיה קשה.