תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא בחירה: המאבק לחברה מוסרית – ערך מרכזי בנבואה/ישעיה פרק א' פסוקים 10–17

מבוא למוסר ופולחן עריכה

כל הנביאים הקלאסיים מנביאים לעם את אותו רעיון : אין תועלת בהקרבת קורבנות כי הם מלווים בהתנהגות לא מוסרית - ה' מבקש מסר במקום פולחן. הם מנביאים זאת כיוון שהעם הקפיד להקריב קורבן אבל זלזל בחוקים המוסריים.

ישעיה פרק א' פסוקים 10–17 עריכה

נבואת ישעיה מתחילה את הנבואה בכינוי גנאי גם לעם וגם להנהגה - "שמעו קציני סדום ועם עמורה" ; אתם חוטאים כמו סדום ועמורה. גם את העם וגם את ההנהגה, משוואים לשני הערים חוטאים שנהרסו ונחרבו (נשרפו), יש כאן רמז לגורל העם.

בפסוקים 11–15, ישעיה אומר להם להפסיק להקריב קורבנות ובפסוקים 16-17 הוא מפרט להם איזה התנהגות מוסרית מצופה מהם. ההתנהגות הפולחנית של העם אינה רצויה בידי ה'.

בפסוק 11, מתחיל הנביא בשאלה רטורית בשם ה' "למה ליריב זביחכם אמר ה'?!". בהמשך יש שני פעלי האנשה על ה' : "שבעתי ולא חפצתי". אני שבע מקורבנות – איני רוצה בהם.

בפסוק מזרים סוגי קורבנות ובע"ח שמשמשים לקורבן.

הקורבנות :

  • זבח – סוג של קורבן אותו אוכלים
  • עולה – נשרף קליל.

בע"ח :

  • אילים = איל (ביחד) = כבש.
  • מריא = כבש מפוטם
  • פרים
  • כבשים
  • עתידים = תישים = תיש (ביחיד)

בפסוק 12, הנביא מתלונן על כך שהעם בא לבית המקדש כדי להקריב קורבנות- הם דואגים לקיים את הצד הפולחני אך מתעלמים מהצד המוסרי. ישעיה משתמש במילים "מוס חצרי (=חצרות בהמ"ק)" .

בפסוק 13, ישעיה נותן שני כינוי גנאי לקורנות :

  • "מנחת שווא" – מנחה לחינם.
  • "וקטורת תועבה" – מנחה טמאה (יחד עם הקורבנות היו שורפים קטורת כדי להפיג את הריח של דם הקורבנות).

בפסוק 13b, הנביא מתאר שני מועמדים שבהם מקריבים קורבנות : חודש (ראש חודש) ושבת. בנוסף, מופיע הביטוי "קורא מקרא" שפירושו אסיפות שהיו בבהמ"ק בהם קראו בתורה. ה' אומר כי הוא מוותר על הקורבנות והאסיפות כי הם משלבים קדושה וטומאה יחד "לא אוכל אבל (=רשע) ועדרה (=אסיפות ביום העצרת. עוצרים את המלאכה כמו ביום שבת וראש חודש)".

בפסוק 14, שוב הנביא מאניש את ה' בביטוי "שנאה נפשי" ומתאר שוב 2 מועמדים להקרבת קורבנות : חודש (ראש חודש) ומועדים (=חגים).

בפסוק 15, הנביא אומר שכאשר העם מתפלל לה', ה' לא ישמע תפילתם (יקבל תפילתם) כי "ידכם מלאי דמים", כלומר החטא המרכזי הוא שפיכות דמים.

בפסוקים 10–15, הנביא משתמש במספר פעלים שמתארים את סלידת ה' מהקורבנות כשהשורש המנחה הוא ש.מ.ע (מופיע גם אצל נביאים); בגלל החטאים ה' לא שומע (מקבל) את תפלותם.

הנביא מסיים את הנבואה בפסוקים 16–17 עם הדרישות המסוריות :

  • "רחצו (=טהרו), הזכו, הסירו רע מעלליכם" – התרחצו ותתנקו כדי להסיר את הרוע מעליכם.
  • "חדלו הרע (פסוק 16b)" – הפסיקו להריע. ע"פ פסוק זה החטאים המרכזים הם המעשים הרעים כלפי החלש.
  • "למדו היטב (פסוק 17)" – תלמדו להיות טובים.
  • "דרשו משפט" – תרצו/תלחמו למשפט צדק.
  • "אשרו חמוץ (=חלשים)" – הפכו את החלשים לשמחים.
  • "שפטו יתום וריבו (=דיון, משפט) אלמנה (פסוק 17b)" – תרצו משפט צדק.