תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא בחירה: חורבן גלות וגאולה/איכה פרק א'

ספר איכה

ספר איכה נכלל בקובץ 5 מגילות, שמו ניתן לו לפי המילה הראשונה בה מתחיל הספר "איכה (איך) ישבה בדד?". לפי המסורת, ירמיהו רשם את ספר איכה וזאת מגילה המתארת את חורבן בית ראשון ולכן קוראים אותה ב-9 באב.

כאמור המגילה היא חלק מקובץ של 5 מגילות :

• מגילת אסתר – נקראת בפורים כי היא קשורה לחג.
• מגילת רות – נקראת בשבועות כיוון :
  • מתארת את תקופת הקציר ושבועות הוא חג קציר.
  • לפי המסורת דוד המלך נולד ונפטר בחג השבועות והוא צאצא של רות ומאויבה.
• קוהלת – נקראת בחג סוכות. מייחסים את השם קוהלת לשלמה המלך כיוון שאומרים קוהלת בן דוד לשלמה. מגלית קוהלת מכילה דברי חוכמה אבל יש בה גם פסימיות ולכן משערים כי המגילה נכתבה בסוף ימיו של שלמה. במקביל, חג הסוכות, חג האסיף, מסמל את סוף השנה החקלאית.
• שיר השירים – נקרא בפסח כיוון שיש מגילה תיאורים רבים של פריחה, תקופת אביב – המתאים לחג הפסח שגם הוא באביב.

מבנה : פרק א' בספר איכה נכתב בצורת אוקרוסטיכיוןן (סדר תחילת הפסוקים לפי אלף - בית). כל פר ק איכה פרט לפרק האחרון בנוי בצורה זו. ישנם גם שירים שהמשוררים בתחילת כל שורה מופיע האות של השם שלהם.

ניתוח הטקסט

ירמיהו כמו תושבי יהודה היה מזועזע מהחורבן והגלות ולכן הוא מתאר תיאורים קשים במיוחד, בולטת הנקודה של ירושלים המפוארת בתקופת אמצע בית ראשון לבין מצבה הנוכחי.

בפסוק 1, ישנו ניגוד במצב ירושלים. ישנם 2 ביטויים המתארים את מצבה הטוב בעבר :

• "עיר רבתי עם" – מתאר את ירושלים בגדולתה : מפוארת וגדולה.
• "שרתי במדינות " – ירושלים בגדולתה שלטה במדינות רבות (שרר = שלטון כוח)

ישנם 3 ביטויים שלילים על ירושלים :

• "בדד" – בעבר עלו לרגל לירושלים ועכשיו העיר בודדה.
• "הייתה כאלמנה" – יש כאן דימוי אלמנות בתנ"ך – שמסמלות בידוד וחולשה.
• "הייתה למס" – כלומר שאין לעיר עצמאות מדינית והיא נשלטת ומשלמת מיסים.

בפסוק 2 מתחיל בתיאור הבכי של העיר (ירושלים) "ואין לה מנחם" כי כל אותם "חברים", עמים מסביב שהיו בהתחלה כמו אהובים ורעים הפכו לבוגדים , כל אותם העמים שהבטיחו לעזור במלחמה נגד בבל וברגע הצורך נעלמו.

בפסוק 3, המספר מתאר את גלות שהייתה מלווה במצור שהוביל לעוני ורעב, ולפני זה מס עובד שלקחו הבבלים.

פסוק 3 מסתיים, בכך שכל אויבי ירושלים השיגו אתה "בין המצרים", כלומר מקום צר שניסו לברוח לתוכו והבבלים תפסו אותם.

המושג היום "בין המצרים" מקורו במגילת איכה קיבל משמעות בתקופה האחרונה (מאות שנים), כך מכונים שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז ועד תשע באב. ימים אלו נחשבים ימים קשיים בעלי סכנות ואנשים נמנעים מפעילויות מסוימות היכולות לגרום לאסונות. בתוך 3 השבועות, הימים המסוכנים, הם תשעת הימים מראש חודש אב ועד תשעה באב.

בפסוק 4, המחבר מתאר שהדרכים לירושלים שתמיד היו מלאות באנשים, עתה הם אבלות (=שוממות), איש לא עולה לרגל "מבלי באי מועד", כל שערי העיר ריקים (בשערי העיר נעשה הסחר והמשפט) ו"כהנים נאנחים" כי אין בית מקדש, עבודה. הפסוק מסתיים שהבחורות נוגעות כיוון שהלוחמים מתו במלחמה.

בפסוק 5 מתואר כי האויבים הרימו ראש אחרי כיבוש ירושלים וישנם 2 ביטויים לכך :

• "היו צריה (=אויביה) לראש.
• "אויביה שלו (היו שלווים).

בהמשך הפסוק מופיע מוטיב החוזר על עצמו לאורך כל הפרק שנקרא "צידוק הדין" – מגיע יהודה קיבלה מה שמגיע לה. כוונת הכותב, למרות שהוא מפרט את מצבה הקשה של ממלכת יהודה, הוא אינו טענה לה', אלא לעם שחטא :

• "כי ה' הוגה בשעיה", כלומר ה' העניש את ירושלים על פשעיה (פסוק 5a).
• "עוללה הלכו שבי לפני צר" – גם העוללים הקטנים נלקחו לשבי.

בפסוק 6, יש קריא וכתיב. בפסוק רשום מן בת ציון והתיקון בשוליים מחבר מן-בת ל- מבת.

בהמשך פסוק 6 ישנם שני רעיונות. ב-6a (עד אתנחתא) הוא מדגיש את הירידה במעמדה של ירושלים. בפסוק 6b , יש דימוי של השירים לאילים ; אילים במצב קשה שאין להם מרעה וכוח, כמו שהיו עם ישראל בזמן המצור שהיו ללא אוכל וכוח.

בפסוק 7a המספר מתאר שני שלבים במצבה של ירושלים :

• העבר הקרוב של ירושלים "ימי ענייה ומרודיה " – במצור
• העבר הרחוק של ירושלים – כל מחמודיה שהיו מימי קדם (אוצרות בימי המקדש הראשון שכולם נלקחו).

בפסוק 7b, מה שמכעיס את הכותב זה שכאשר ירושלים נחרבה והוגלתה, העמים מסביב לא עזרו לה ולעגו לה (לעגו לה = שיחקו על משבתה).

הפסוק 8a , שוב חוזר צידוק הדין "חטא, חטא ירושלים על כן לנידה הייתה", כלומר הנידוי של ירושלים הוא עונש על החטאים.

בפסוק 8b, המספר מתלונן על מצב יהודה, כבודה של ירושלים ועל כל מרבדיה שהזילוה (נגזלו).

בפסוק 9, מופיע מוטיב נוסף המתאר ירידה במעמד ירושלים - זהו מוטיב הטמא. בגלל החורבן ושריפת העיר ירושלים , הפכה ירושלים להיות טמאה והייתה ירידה מפתיעה במעמד "ותרד פלאים ואין מנחם לה" , כלומר כ, כלומר כל העמים מסביב שמחו ולא נחמו אותה.

עני – סבלי

בפסוק 10, המספר מספר על חורבן בית המקדש. שתי מילים מתארות זאת : מחמדיה ומקדשה. הגויים הרחיבו את ירושלים ובית המקדש למרות האיסור מה', שאסר כניסת גויים לבית המקדש כי הם מטמאים אותה (פסוק 9).

בפסוק 11, ישנו קריא וכתיב (מחמדיהם). בפסוק 11a המספר מתאר את המצור והתוצאות של הרעב שבעקבותיו אנשים נאלצו למכור את אוצרותיהם תמורת אוכל. בפסוק 11b, הוא מתאר את המצב הטוב לפני המצור.

בפסוק 12, ירושלים "מדברת" בגוף ראשון, היא כאילו מזמינה אנשים מסביב לראות את מצבה הקשה ושואלת שאלה רטורית : האם יש עוד סבל כמו סבלי?

בפסוק 13a יש רמז לשריפת בית המקדש "שלח אש בעצמותיי", ובפסוק 13b ישנה מטאפורה שה' פרש רשת מתחת ל"רגל" ירושלים כמלכודת - כדי להענישה. ירושלים שממה ודוה (סובלת).

פסוק 14 יש צידוק הדין ; "נשקד על פשע י בידו". בהמשך ישנו תיאור ציורי שהעונש הוא כמו ענפים (=סריגים) שסובבים את האדם עד הצוואר, עד כדי חנק. בפסוק 14b, המספר שמרגיש כי ירושלים לא תוכל להתאושש מהעונש.

בפסוק 15, מתואר המצב של הלוחמים הקוראים "אבירים ובחורים", הכוונה לצעירים שמתו במלחמה. בפסוק 15b, ישנו דימוי שירושלים הפכה להיות כמו ענבים הדורכים עליהם בגת.

בפסוק 16a מוטיב הבכי חוזר (הופיע גם בפסוק 2) כיוון שאין מי שיעודד את ירושלים. בפסוק 16b מתואר כי האויב התגבר על ירושלים ועל יהודה.

בפסוק 17 התחושה קשה של ירושלים נובעת משני דברים :

• שמוה לאד – האויבים שמחים ואיש לא מנחה.
• הגלות ארוכה.

ירושלים מנודה כמו בפסוק 8.

בפסוק 18a רשום "צדקיהו הוא ה', כי פיהו מרית" – צידוק הדין ; צדיקהו המרה פי ה'. בפסוק 18b יש פניה לעמים (יש קריא וכתיב) וירושלים מתלוננת על המלחמה (=המכאב) והשבי (=הגלות).

בפסוק 19 רשום "קראתי למאהבי הם הרימונו" - המואבים והעמים מסביב לא באו לעזור לירושלים במלחמה. אח"כ מתאר המספר את הרעב הקשה שהיה בקרב הכוהנים וזקני העיר (בעיקר) כיוון שהם התפרנסו מתרומות ובזמן רעב אין תרומות.

בפסוק 19b מסופר כי לא היה אוכל בשביל להתקיים.

בפסוק 20a יש תלונה וצידוק הדין, הפניה היא לה' "ראה כי צר לי, מעי חמרמרו (מתהפכים) ולהפך לבי בקרבי" – המספר מתאר את האבירים הפנימיים לתיאור המצוקה. בפסוק 20b, המספר מתאר שאנשים מתו בחורף בגלל המלחמה "מחוץ שכלה חרב" ואילו בבית הם מתו ממחלות, רעב ועוד. כלומר, בסופו של דבר מתו.

בפסוק 21a, שוב חוזר הרעיון שאין לירושלים מנחם והאויבים שמחים (=ששו) על המפלה. בפסוק 21b, מבקש המספר נקמה באויבים ; כמו שעשה (ה') לירושלים שיעשה גם להם - "הבאת יום קראת ויהיו כמוני".

בפסוק 22a ממשיך רעיון הנקמה שכל הרע יבוא לאויבים ומופיע גם צידוק הדין "עוללת כל פשעי: בפסוק 22b, מסיים הכותב במטאפורה כי ירושלים נאנחת וסובלת.

מוטיבים

5 מוטיבים החוזרים על עצמם בסיפור :

• צידוק הדין.
• נקמה.
• אין איש שינחם ירושלים.
• הסבל.
• הבכי.

שאלות בבגרות

שמו לב – טוב לדעת לפרש לבד – פתיחת הספר ולהבין מה רשום (לא לזכור).

• בדרך כלל יבקשו 2 דוגמאות (או יותר) לאחד מהמוטיבים מתוך הטקסט (פחות - להפך : יביאו משפטים וישאלו מהוא מוטיב החוזר על עצמו במשפטים).
• השוואה בין 2 ספרים. למשל (דוגמא מחלק משאלת בגרות) בין מלכים ב', 8-13 לאיכה א', 10-20. איזה אירוע היסטורי מתואר בשני המקרות (חורבן וגלות)? תן שנה וכתוב 2 פרטים משותפים (למשל : לקיחת כלי זהב ושריפת בית המקדש) לכתובים המעיד על אירוע זה. בסס תשובתך על פסוקים שונים.