תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא בחירה : נושא - גג : מלכים ונביאים (משלמה עד צדקיהו)/ירימיה פרק כ' פסוקים 7-18

הנבואה עריכה

פסוק 1, פשחור הכהן היה ראש פקידי בבית המקדש ששמר על סדר (מבחינת משמעת) במקום. הוא שומע נבואה של ירימה שמופיע בפרק י"ט פסוק 15. הנבואה : "הנני מבי אל העיר הזאת ועל כל עריה את כל הרעה אשר דיברתי עליה כי היקשו את ערפם לבלתי שמוע את דברי."

פסוק 2, פשחור ששומע את הדברים הולך ומכה את ירמיה. לאחר מכן, הוא שם אותו במהפכת. ככל הנראה, מהפכת הייתה תא קטן או חור בקיר או כלי, בו היו מכנסים את הצוואר המעונה. ה"מכונה" הייתה מסובבת את הגוף או מכווצת אותו.

פסוק 3-5, יום למחרת מופיא פשחור את ירמיהו מהכלי. ירמיה אומר את נבואת הגלות ובזזת בית המקדש. הוא נעזר בשמו של פשחור - שני פירושים למילה :

  • פשחור - מהשורש פוש (בארמית) שפירושה חור ; בן חורין. כלומר, גלות ובזזת אוצרות בית המקדש.
  • פש סחור - סחור פרושו סביב. כלומר, מקודם היה שקט מהעמים מסביב ועתה יהיה "רעש" (גלות).

פסוק 6, ישנה תפנית. אנו מגלים כי פשחור הוא נביא שקר. ירימה אומר לו כי גורלו להגיע לגלות, למות ולהיקבר בה.

פסוק 7, ירימיה מתלונן בפני ה' ואומר :

  • פתיתי ה' ואפת - פיתת אותי ה' להיות נביא בהבטחה שתגן ותעזור לי.
  • חזקתני ותוכל - הכרחת אותי להיות נביא, כיוון, שאתה חזק ממני ; לא הייתה לי אפשרות בחירה.
  • הייתי לשחוק - לא קיימת את הבטחתך (להגן עליו) ועתה לועגים לי.

פסוק 8, תחילה ירמיה אומר - "כי מדי אדבר אזעק, חמס (עוולות) ושוד (הגזל) אקרא". שני פירושים :

  • בכל פעם שאני מדבר, המילים היחידות שיוצאות מפי, הן מילות וכעסים על התנהגות של הרעה של החברה אחד כלפי השני.
  • ירמיה סופג עלבונות על נבואותיו בגלל שהן דומות לצעקות לאיש שנגרם לו רעה ע"י החברה.

לאחר מכן הוא מסכם ואומר : "כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום" - אנשים לא מאמינים לי ולכן צוחקים עלי. אני לבד - בודד.

פסוק 9, ירימיה נותן מוטיב כדוגמא לתחושותיו. הוא מתארת את הנבואה בלבו כאש ששורפת אותו. רק כאש הוא היה מנבא ה"אש" הייתה נחלשת בו. כלומר, גם אם הוא רוצה להפסיק לנבא - הוא לא יכול. זאת על אף, שהוא אינו רוצה לנבא יותר והוא ללעג העם.

פסוק 10, ירמיה מספר שהוא שומע את דברי האנשים. פירוש המילים "מגור מסביב" :

  • אנשים מרכלים ואומרים שאני גורם לפחד (מגור) סביבי.
  • ריכולי האנשים מפחידים אותי.

הוא מוסיף ואומר שאנשים מחכים לראות אותו נופל-טועה (צולע). הכוונה היא שאנשים מנסים לגרום לו לומר מילים "אסורות" בכדי שיוכלו ללכת למלך ולהתלונן.

בהמשך הפסוק ירימיה מתאר עד כמה המצב קשה; "האויבים" שלו הם, למעשה, האנשים הקרובים אליו שאמורים לדאוג לשלומו (כל אנוש שלומי), אולם, גם הם רוצים להפילו (הגידו ונגידנו). יתר מכן, אנשים אלה הם האויבים הגדולים ביותר בגלל שהם "שמרי צלעי" (עוקבים אחר כל צעד שלו), המנסים להפילו (אולי יפתה) ולהכניעו ("ונוכלה לו"), בכדי לנקום בו על הנבואות שלו.

בפסוק זה, ירמיה משתמש בשני שורשים מנחים מתארים את הקופליקט של ירימיה ; ירמיה יודע ה' הוא חברו האמיתי. מצד שני, הוא יודע שנבואותיו מבודדות אותו כאדם. המילים :

  1. פ.ת.ה; בניגוד לכך, שה' פיתה אותו להיות נביא ורצה לטובתו, חבריו של ירמיה רוצים לפתות אותו בכדי להפילו.
  2. כ.ל.ה - בניגוד לה' שגבר על ירמיה; הכריח אותו להיות נביא, אויביו של ירמיהו לא יצלחו לגבור עליו לעלום.

בפסוק 11, ירימה קצת מתעודד; הוא אומר שבושתם של אותם אנשים תיהיה גדולה ותזכר לעד בניגוד לבושה שלו, כיוון שה' איתו ולכן לא יצליחו להכניעו.

פסוק 12, ירמיה מבקש מה', "רואה כליות ולב" (יודע מחשבות ורגשות) להעניש את כל אותם רשעים ע"פ הטענות שהציג לפניו (כי אליך גליתי את ריבי). העונשים הם מידה כנגד מידה :

  1. אראה נקמה מהם - כפי שהם רצו לנקום בו ("נקח נקמותו ממנו"), כך ירמיה מבקש מה' לנקום בהם.
  2. הכנעה - מזכיר את אותה הכנעה שהוזכרה בפסוק 11 ; אם האויבים שלו רצו להכניעו ("ונוכלה לו"), הם לא יצליחו ("על כן רודפי יכשלו ולא יכלו"), כיוון שה' החזק איתו (ה' אותי, כגיבור עריץ).
  3. כלימה - כפי שירמיה חש בושה על דבריו, כך אויביו ירגישו בושה עקב כך שטעו ולא הצליחו להפילו. ירמיה מבקש שבושה זו תשאר לעד, בניגוד לשלו.

פסוק 13, ירמיה בטוח שה' איתו (משתמש בלשון עבר, כמו למשל, הציל) ולכן הוא מבקש מחבריו לשיר שיר תודה לה'.


פסוקים 14-18 : ירמיה מצטער שהוא נולד עריכה

בפסוקים אלו, ירמיה מקלל את יום הולדתו (ניגוד בין חיים לרצון למוות), בכדי, להעצים את כאבו. הוא יודע שתפקידו להיות נביא, אולם, הוא אינו מרגיש את "טעם החיים", כיוון שתפקידו לחיים גרם לו להיות מבודד. ירמיה אינו יכול לכעוס על ה' ולכן הוא כועס על "הדמות" שבישרה לאביו על הולדתו. הקטע מופיע בתקבולות.

פסוק 14, בפסוק זה מופיעות שתי מילים מנחות :

  1. "ארור" (מקולל) - ירמיה לא מקלל את הגורמים האשמים ביגונו, אלא, עובדה מקרית שאינה יכולה להשתנות; במקום שירמיה יקלל את האשמים, הוא מקלל את יום.
  2. ו.ל.ד - השורש ולד מופיע לאורך הקטע ומתייחס ליום הולדת ירמיה שגרם לו סבל.

התקבולת - כיאסטית ניגודית שפירושה זהו יום של צער ולא שמחה.

  1. צלע א' - "הארור היום בו נולדתי"
  2. צלע ב' - "יום אשר ילדתני אמי אל ה' ברוך"

פסוק 15, ירמיה מדבר בלשון לעגני. הוא טוען שהאיש שניבא לאביו על הולדתו היה אמור להיות מקולל. "שמח שמחהו" - תשמח על שמחו :

  • בניגוד לשמחת אביו הוא אומלל.
  • כיצד אביו יכול להיות שמח אם בנו אומלל?

פסוק 16, ירמיה מתאר כיצד האיש שבישר את הבשורה היה אמור להיות מקולל ביום בו הודיע את הבשורה :

  1. כערים הפך ה' ולא נחם - ירמיה מבטא את תקוותו, כי ביום בו היה אמור המבשר להודיע לאביו על הולדתו, היה המבשר מושמד כפי שה' "הפך" את העירים סדום ועמורה.
  2. תקבולת נרדפת חסרה :
    • "ושמע זעקה בבוקר"
    • "(ושמע) תרועה בעת צהרים"

משמעות : דווקא בשעות הרגועות היה המבשר צריך לשמוע זעקות של כאב (בבוקר) ותרועות מלחמה (בצהרים).

פסוק 17, ירמיה מאשים את אמו על לידתו (מופיע בתקבולת נרדפת חברה) :

  1. לא מותתני מרחם - (לא הפילה כשהיתי ברחמה).
  2. (ותהי לי) רחמה הרה לעולם - שרחמה של אמו היה אמור להיות קבר לעולם של וולד מת (הרה לעולם) או רחם שלא אמור היה ללדת לעולם (עקרה).

פסוק 18, ירמיה שואל שאלה רטורית : "למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון, ויכלו בבשת ימי" ; למה יצאתי מהרחם? בשביל לראות סבל וצער שימשך עד סוף חיי?