תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא חובה: עלילות הראשית/בראשית פרק א'

בראשית פרק א' (עד בראשית פרק ב' פסוק 3) – סיפור בריאה ראשון

מאפייני הסיפור :

1. סדר כרונולוגי לפי ימים – כל יום הוא פרשיה פתוחה בפני עצמה.
   • פרשיה פתוחה – רווח עד סוף השורה
   • פרשיה סתומה – רווח קצר.
2. בסוף כל סוף יום יש תבנית קבועה : "ויהי בוקר ויהי ערב..."
3. הבריאה נעשתה באמריה של ה' "ויאמר ה'" – בריאה במאמר או אמירה (נקרא).
4. הבריאה בכל יום תלויה ביום הקודם ולכל בריאה יש סיבה שנברא (הדרגתיות).
5. ה' נתן שמות לדברים אותם הוא ברא
6. ברוב הימים ישנו ביטוי שמאפיין את תחושת ה' לגבי הדברים שברא : "וירא ה' כי טוב. ביטוי זה אינו מופיע ביום השני אבל מופיע פעמים ביום השלישי.

מבוא

לפי המחקר, פרקים א' וב' בבראשית כוללים 2 סיפורי בריאה שנכתבו ע"י אנשים שונים. לכן הסיפורים שונים במבנם ובתוכנם. לעומת זאת, על פי המוסרת קיים סיפור בריאה אחד וכל פרק ; א' או ב' ; מדגיש הבט אחר.

ניתוח הטקסט

היום הראשון (פסוקים 1-5)

כיצד ברא ה' את העולם?

• לפי חלק מהפרשנים הפסוק הראשון הוא מבוא לכל סיפור הבריאה – הפרק, כשהנחת היסוד היא שה' ברא גם את החומר הראשוני (ארץ, מים ואוויר). זה עונה על תיאורית "יש מאין (=ריק)" – מכלום ה' יוצר משהו.
• ישנם פרשנים שמנתקים את הפסוק הראשון מסיפור הבריאה ומתחילים מהפסוק השני. כלומר, תיאורית "יש מיש". כלומר ע"פ פסוק 2 הייתה ארץ (חומר ראשוני), מים, חושך ועוד, והמצב של כל החומרים היסודיים היה תוהו ובוהו (=בלגן, כאוס).

על איזה אור מדובר? האם הוא תפקד כמו השמש?

בפסוק 3, מסופר על הבריאה הראשונה - האור. הבעיה שנוצרת עם בריאת האור היא שרק ביום הרביעי נבראים השמש והירח. שני פירושים עיקרים :

• מדובר במקור אור אלוהי (=האור הגנוז – בקבלה) – מקור אור אלוהי שתפקד כמו השמש.
• המאורות נבראו כבר ביום הראשון אבל רק ביום הרביעי קבע ה' בשמים.

תפקיד האור הא ליצור את מימד הזמן ולהבדיל בין היום ללילה (קביעת מושג היממה).

בפסוק 4, מופיעה התייחסות ה' "וירא כי טוב"

היום השני (פסוקים 6-8)

השלב הבא של הבריאה. רשום : "ויעש ה' את הרקיע" ורשום כיצד ; ע"י הפרדה של המים העליונים (שמים, עננים) לבין המים שלמטה (אוקיינוס, נהרות ועוד).

כיוון שלא הסתיימה הפעולה עם המים אין התייחסות אלוהית. לכן ביום שלישי מופיעה המילה "כי טוב" פעמים (בשני חלקים); פעם ליום השני ופעם לסוף יום שלישי – השלמת בריאת הצמחייה.

היום השלישי (פסוקים 9-13)

חלק א' (פסוקים 9-10)

בחלק הראשון ה' ממשיך את הפעולה עם המים; אוסף את המים למקומות מסוימים ואז "ותרא היבשה", כלומר היבשה הייתה קיימת ועתה היא נראת. "וירא ה' כי טוב"

חלק ב' (פסוקים 11-13)

לאחר שהיבשה נחשפת ניתן לברוא את הצמחים, כלומר הבריאה מתוארת בשלבים שבכל שלב מכין את השלב הבא.

ישנם 2 ביטויים שמוכחים כי הבריאה היא חד פעמית :

• "מזרע זרע"
• "עושה פרי למינו"

ביטויים אלו מדגישים שה' ברא את הצמחייה פעם אחת. הוא ברא איתם גם את הזרעים והפירות בכדי לתת להם אפשרות של המשכיות.

בפסוק 12, שוב מופיע הביטוי "וירא ה' כי טוב"

היום הרביעי (פסוקים 14-19)

ביום הרביעי נבראים המאורות (שמש, לבנה וכוכבים). יש הפרדה :

• השמש "אחראית" ו"מושלת" ביום.
• הירח והכוכבים "מושלים/אחראים" על הלילה.

הפירוש שאומר שהמאורות נבראו כבר ביום הראשון טוען כי ביום הרביעי ה' שם אותם והוא מתבסס על פסוק 17a "וייתן אותם ה' ברקיע השמים".

למאורות יש מספר תפקידים :

• לקבוע אותות (סימנים), מועדים (חגים וראש חודש) ושנים – ע"פ השמש והירח יודעים :
  • סימנים. למשל : שעה (צל), כיוונים (ע"פ הכוכבים).
  • קובעים מועדים – ע"פ הלוח העברי החודש נקבע על פי הירח. בכל תחילת חודש היו חכמים מחפשים את מולד הירח (בננה מימין) ולאחר שהם ראו את מולד הירח הם היו מכריזים על ראש חודש. כיוון שלקח זמן עד שההודעה הגיעה אל כל הארץ, ראש חודש היה במשך יומיים.
  • קביעת שנים – קביעת זמנים לחלוקה לשנים (ע"פ ירח ושמש).
• להאיר על הארץ כיוון שהאור הוא דבר בסיסי המעניק חיים ליצור ולצמחים וגם לחמם את הארץ.

היום החמישי (פסוקים 23-20)

ביום חמישי נבראים בע"ח שבשמים ובמים (עופות ודגים). ה' מתחיל עם בריאת חיות מהים "ישרצו המים שרץ נפש". הביטוי "שרץ" מלמד שהיצורים במים יש ריבוי מהיר ובכמויות גדולות.

מכל היצורים שנבראו רק מזכירים שם אחד של יצורים שנבראו "ויברא ה' את התנינים הגדולים (פסוק 21)"

הפרשנים טוענים שהמספר בכוונה מדגיש את התנינים הגדולים כי הם מופיעים במיתוסים (=סיפור אלים) כיצורים מיתולוגיים; מפלצות ים שבזמן בריאת העולם נסו למרוד כנגד ה'. המספר המקראי רוצה לשלול את קיום המיתוס ע"י כך שהוא אומר שאפילו את אותם תנינים גדולים ה' ברא.

בשלב השני נוצרים בעלי הכנף (העופות) ורק ביום החמישי ובשיש מופיע עניין חדש, מוטיב נוסף "ויברך אותם ה'", כלומר את בע"ח והאדם ה' מברך בברכה "פרו ורבו" כי הבריאה היא אחת פעמית ואם לא ירבו הם ימותו.

היום השישי (פסוקים 24-30)

החלק הראשון (פסוקים 24-25)

נבראות כל החיות היבשתיות; החל מחיות הגדולות (בהמות ועוד), ועד החיות הקטנות (רמשים). בסיום הפסוק 25 רשום : "וירא ה' כי טוב"

החלק השני (פסוקים 26-30) – בריאת האדם

לגבי בריאת האדם לא רשום "וירא ה' כי טוב" כיוון שהאדם נולד עם יכולת חשיבה ובחירה ולכן לא ניתן לומר מראש שהוא יהיה טוב.

בפסוק 26a, צצות שתי בעיות :

• ה' שהינו יחיד מדבר בלשון רבים : כצלמנו, כדמותנו...
• איזה דמות יש לה'?

ההסברים המקובלים :

• ה' מדבר בגוף יחיד :
  • בעברית לשון רבים שמיוחסת ליחיד מופיע כלשון זירוז (כלומר אין זמן) או כלשון כבוד.
  • ה' התייעץ עם מלאכים.

בכל מקרה, בהשוואה לשאר הדברים שנבראו, ברית האדם היא מעט שונה. ישנה כאן חשיבה מוקדמת ותכנון מדויק.

• "בצלמנו כדמותנו..."
  • ישנם פרשנים שטוענים שבכל אדם יש הבט פיזי שדומה לה' (לא ברור מה).
  • רוב הפרשנים מתייחסים להיבט הרוחני, כלומר שליטה, תכונות (חוכמה, שכל ועוד) וכדומה.

לאחר הכוונה לברוא את האדם מופיע גם (26b) התפקיד הראשוני של האדם "וירדו (=לרדות = למשול בכוח) בדגת הים ובעוף השמים"

בכך האדם דומה לה', ה' שולט על כל העולם והאדם על חלק מהדברים שנבראו.

ה'
$\downarrow$
כמה מדרגות
$\downarrow$
אדם
$\downarrow$
חיות

בפסוק 27, ה' בורא את האדם ולמעשה הוא בורא את הזוג הראשון "זכר ונקבה ברא אותם"

כלומר, ע"פ פרק א' האדם הוא נזר (=כתר = שיא הבריא) הבריאה. האדם נברא בסוף, כשכול העולם מוכן בשבילו והוא צריך לשלוט.

פרק א' מציג פן אחד של האדם, זהו הצד הנעלה (נשגב) - "בצלם ה'"

בפסוק 28, גם בני האדם, כמו החיות מקבלים ברכה ושורה מה', וגם הציבו הראשון "פרו ברו" כדי שתהיה המשכיות.

בפסוק 29, בני האדם מקבלים הוראה לאכול רק מצומח וזה מתאר מצב הומאני (לא הורגים כדי לאכול). כאשר אנו מוציאים נבואות של אחרית הימים (למשל ישעיה), גם שם מופיע הנושא שבני האדם לא אוכלים בע"ח ואפילו החיות עצמן אינן טורפות.

גם בפסוק 30, גם בע"ח יאכלו צמחוני.

בפסוק 31, הוא פסוק המסכם את כל 6 ימי הבריאה ולכן רשום "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".

בראשית פרק ב' פסוקים 1-3 – יום השבת

הפרשנים טוענים שהסיבה שיום השבת נמצא בפרק ב' היא בגלל טעות בחלוקה לחלקים.
החלוקה לחלקים נעשתה רק במאה ה-13 ע"י כומר נוצרי (רק לפני 700 שנים), כדי שיהיה קל להתמצא בספרי התנ"ך. היהודים קבלו על עצמם את החלוקה, אך יש לזכור כי החלוקה המקובלת ע"י היהודים בספרי התרה היא החלוקה לפי פרשות שבוע.
אותם פרשנים, טוענים שאותו כומר שחילק את הפרקים, טעה בחלוקה ושלושת הפסוקים של חלק ב' שייכים לפרק א'.

ישנם פרשנים הטוענים שבכוונה יום השבת הוא בנפרד, כיוון שיש לו חשיבות משלו וממילא ביום השביעי, ה' לא ברא כלום – הוא סיים את הבריאה ביום השישי.

בשלושת הפסוקים ישנם 2 שורשים מנחים :

• ש-ב-ת.
• י-כ-ל – ויכל ה' ; ויכל השמים.

שני שורשים אלו הם שורשים מנחים כי הם מדגישים את המהות של יום השבת. שני הפעלים אלו משמעותם סיום. ה' סיים לברוא ביום השישי, לכן ביום השביעי אין בריאה.

השורש ש.ב.ת הוא השורש ממנו גזרו את השם שבת; כי ביום זה, ה' שבת מעבודה. כל שבעת הימים יצרו את המושג שבוע, ולכן המספר שבע הוא מספר המסמן שלמות – כי הכול הסתיים.

בפסוק 3, ה' מייחד את יום השבת ע"י פעלים הקשורים אליו :

1. "ויברך ה' את היום" – ברוך היום כפי שבירך את בני האדם ובע"ח.
2. "ויקדש" – כאן נוסף מימד של קדושה ביום השבת.