היסטוריה לבגרות/שנות ה-30 כיחידת גישור/המרד הערבי- הסיבות למרד ודפוסי המאבק של הערבים כלפי הבריטים וכלפי היהודים

הגורמים שהניעו את הערבים לפתוח במעשי איבה (בשנות ה-30) :

בשנים 1936-1939 (תרצ"ו – תרצ"ט) ערבי א"י פתחו במעשי איבה כלפי היהודים והבריטים. אירועים אלה קיבלו את השם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט או "המרד הערבי הגדול". הגורמים שהניעו את הערבים לפתוח במעשי איבה היו אלה :

א. ערבי א"י לא השלימו עם המדיניות הבריטית כפי שבאה לידי ביטוי בטופס המנדט ואשר לקחה על עצמה התחייבות לבנות את הבית הלאומי היהודי , לעודד עלייה והתיישבות יהודית תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית. מנקודת מבטם של הערבים, הייתה זאת מדיניות בלתי צודקת ועל כן הם פתחו במעשי אלימות במטרה לכפות על ברטניה לשנות את מדיניותה.

ב. ערבי א"י לא השלימו עם הגידול הדמוגראפי של היישוב היהודי אשר גדל מ-165 אלף איש (ב-1929) ל-350 אלף (ב-1935). לערבים הייתה תחושת פחד שהם עלולים להפוך מרוב למיעוט ולהרס ממעמדם ולכן פתוח במעשי איבה.

ג. בשנות ה-30 ערבי א"י קיבלו עידוד פוליטי מהמדיניות התוקפנית של גרמניה בהנהגת היטלר ואיטליה בהנהגת מוסוליני. שני אלה הפרו הסכמים בנל"א, הרסו את השלום ודרדרו את אירופה למלחמה, אך ברטניה וצרפת נקטו במדיניות של פיוס וזה נתן עידוד לערבי א"י לפתוח באלימות נגד היהודים והבריטים בא"י.

ד. ערבי א"י פתחו באלימות לנוכח העידוד מתהליך עצמאותן של עיראק (1932) ומצרים (1936) , ומההבטחות לעצמאות שניתנו לירדן , סוריה ולבנון.

ה. השתלשלות האירועים (1936-1935) בשנים הללו התחללו מספר אירועים אשר נתנו עלייה לערבי א"י לפתוח באלימות. אלה היו :

- חשיפת משלוח נשק שהיה מיועד לאירגון ההגנה בנמל יפו , דבר שעורר תחושה של כעס ונקם בציבור הערבי.

- ב-1936 כוחות צבא בריטים הרגו את עז-א-דין אלקאסם, ראש הכנופיה הערבית באיזור ג'נין.

- בראשית 1936, ממשלת ברטניה דחתה את דרישת חג' אמין אל חוסייני להקמת מועצה מחוקקת.

בנסיבות הללו ערבי א"י הכריזו באפריל 1936 על שביתה ומרד.

מטרות המאבק :

1. לבטל את המדיניות הבריטית בשאלת א"י ואת התבססותה המדינית על הצהרת בלפור וטופס המנדאט

2. אסירת עליה והתיישבות יהודית- להביא שינוי מדיניותה של בריטניה בא"י ולנסיגה מהתחייבותיה כלפי יהודים כלומר להפסיק את עלייה היהודית לארץ ואת מכירת קרקעות ליהודים ובכך להביא להקפאת בניין בית הלאומי היהודי בא"י.

3. מסירת השלטון בא"י (פלשתינה) לידי הערבים.

4. להפוך את הבעיה של ערביי א"י לבעיה כלל ערבית.

5. לשבש ואף לשתק את החיים הכלכליים בארץ, כדי למוטט את הישוב היהודי בארץ שעד אז היה תלוי מאוד בעבודות ובתוצרת ערבית.

דפוסי המאבק של הערבים כלפי הברטים וכלפי היהודים

המאבק הערבי הפלסטיני הונהג ע"י חג' אמיו אל חוסייני כראש ה"וועד הלאומי העליון". את המרד הערבי הוביל עבד אל קאדר אל חוסייני באזור ירושלים, חסן סלמה באזור לוד רמלה, ופאיז' אל קאוקאג' באזור הגליל.

1. פגיעה בשלטון הבריטי ומוסדותיו

ערבי א"י ראו בברטניה אויב אשר נוקט במדיניות פרו ציוניות ובסתירה לאינטרסים שלהם. בהתאם לכך, הם ערכו פיגועים חבלנים נגד חיילים וקצינים בריטים ונגד מוסדות בריטים. כך למשל ב-1937 הם התנקשו בחייו של המושל הבריטי (אנדריוס) בגליל. בתגובה לכך שלטונות המנדאט גייסו כוחות צבא ומשטרה לדיכוי המרד תוך שימוש בענישה קיבוצית.

2. שביתה

ערבי א"י נאבקו ביישוב היהודי ע"י הכרזת שבתה במטרה לשבש את המשק הכלכלי היהודי, השביתה נמשכה 175 ימים אך היא הסבה נזקים קשים לכלכלה הפלסטינית, ואילו הכלכלה היהודית יצאה נשכרת. למשל, לנוכח השביתה בנמל יפו הושג רישיון לפתיחת נמל בת"א, ועם הזמן היישוב היהודי למד לספק לעצמו את כל מצרכי המזון החיוניים ובעיקר תוצרת חקלאית.

3. שיבוש דרכי התחבורה

המאבק הערבי התמקד בניסיון לשבש את דרכי התחבורה שבין היישובים היהודים ובמיוחד בכביש ת"א חיפה ויפו ירושלים. מתקפותיהם גרמו לנזקים בנפש וברכוש. עד אוקטובר 1936 נהרגו 80 יהודים ועוד 400 פצועים. הנזקים ברכוש כללו שריפת שדות חקלאיים , גדיעת יערות וגניבות של תוצרת חקלאית.

אבידות הערבים היו כבדות , לא רק מפעולות דיכוי של השלטון הבריטי אלא גם כתוצאה מהיריבות והחשדנות ההדדית שבין הערבים לבין עצמם. מאז 1938, הבריטים נקטו במדיניות של ענישה קבוצתית כולל הגליות של מנהיגים פלשתינים אל מחוץ א"י ובתוכם חג' אמין אל חיסיינו.