היסטוריה לבגרות/תוכנית לימודים היסטוריה - תשס"ט/פעילותיהם של הציונים בארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה

הנושאים :

הקמת מסגרות פוליטיות, ביטחוניות, חינוכיות ותרבותיות עריכה



מסגרות פוליטיות הקמת מפלגות ציוניות. כבר בראשית הדרך בבנין הבית הלאומי בא"י קמו מפלגות פוליטיות עם מצע אידיאולוגי ומסגרות חברתיות תרבותיות לחברים בהן. בתקופת העלייה השנייה, כחלק מהמאבק למען "כיבוש העבודה" וגיבוש שורות הפועלים, שמספרם בא"י גדל, פעלו שתי מפלגות פועלים: "פועלי ציון" ו"הפועל הצעיר". שתיהן נוסדו ב- 1905. מפלגות הפועלים הניחו כי יוכלו לסייע לפועל העברי במאבקו עם האיכר במושבה, עם תנאי השכר הקשים ועם השיממון התרבותי שאליו נקלע. המפלגה הייתה "ביתו" של הפועל, דאגה לו לעבודה, לסידורו בדירה, הקימה מטבחי פועלים, הגישה סיוע רפואי, דאגה לחינוך ולתרבות . יחד עם זאת ראו הפועלים בהתארגנותם במפלגות כמכוונת בעיקר להשגת מטרה לאומית. “פועלי ציון" - מעין סניף בא"י, של "פועלי ציון" העולמית. בתחילת דרכה נשאה אופי מרכסיסטי (קומוניסטי). עפ"י תפיסתה יש להקים בא"י מדינה על יסודות סוציאליסטיים, דבר שיושג רק במלחמת מעמדות. המפלגה נתפסה בעיניהם, כאמצעי להחדרת רעיונות פוליטיים. - יותר אוניברסאלית בגישתה מאשר "הפועל הצעיר". מטרותיה ופעולותיה: עסקה בכל בעיות התנועה הציונית, בבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות; עודדה את השמירה העצמית ביישוב וחבריה היו ממייסדי אגודת "השומר". בין הבולטים: יצחק בן-צבי, יחזקאל חנקין, אלכסנדר זייד ודוד בן גוריון.

“הפועל הצעיר" - קטנה יותר מ"פועלי ציון" ממנה התפלגה. מפלגה זו שנוסדה בא"י והבינה את המציאות המיוחדת של תנועת פועלים בא"י והתרכזה לכן במציאות חייו של הפועל העברי וברווחתו, ולכן גם הקימה לדוגמה: מטבחי פועלים, לשכות עבודה וחדרי חולים. כיבוש העבודה העברית השלטת השפה העברית. דחתה את התפיסה המרכסיסטית הם יצאו מהמציאות של חיי הפועל העברי בא"י והאמינו בזיקה לא"י, במקום עבודה ובעבודה עברית. מבין ראשיה בלטו אהרון דוד גורדון ויוסף ויתקין.

בתחילה היה פער גדול בין שתי המפלגות, אך בהדרגה, למרות הבדלי הגישות ביניהן, חלה התקרבות ביניהן: חברי "פועלי ציון" הבינו, כי אי אפשר להתעלם מהמציאות בה נתון הפועל העברי, ולכן גם הם החלו לתמוך בערכי העבודה העברית, השפה העברית וההתיישבות העובדת. שתי המפלגות פעלו כאחת בחזית כיבוש העבודה וההתיישבות ולמען הטבת תנאי חייו של הפועל בארץ. נוסף לשתי המפלגות נוצרו ארגוני פועלים על-מפלגתיים.

למרות הבדלי הגישות בין “הפועל הצעיר" ל"פועלי ציון" פעלו שתי המפלגות כאחת בחזית כיבוש העבודה וההתיישבות ולמען הטבת תנאי חייו של הפועל בארץ. נוסף לשתי המפלגות נוצרו ארגוני פועלים על-מפלגתיים.


מסגרות ביטחוניות / כיבוש השמירה - ארגון "השומר" בעיות הביטחון הטרידו את המושבות, וריבוי מעשי השוד והגזל מצד הבדווים וערביי הכפרים השכנים הגבירו את תחושת חוסר האונים בקרב האיכרים. ב- 1907 התכנסה קבוצת פעילים מקרב מפלגת "פועלי ציון" (רוח ההגנה פיעמה בנפשם עוד מימי הפוגרומים של 1904 ברוסיה. "...לא מספיק לכבוש קרקע ולהשיג עבודה, יש גם להגן עליהם. זהו חלק בלתי נפרד מהמהפכה הציונית..." ), ובראשם ישראל שוחט ויצחק בן צבי, והחליטה על ייסוד ארגון חשאי בשם "בר גיורא”. ישראל שוחט נבחר לעמוד בראש. לאגודה הייתה מטרה כפולה: כיבוש השמירה וכיבוש העבודה. בשילוב שניהם ראו ערובה לתחיית העם בא"י. ב- 1909, קם במקומו ארגון "השומר" ששימש כארגון רחב יותר מ"בר גיורא". מטרת איגודים הללו הייתה כיבוש השמירה והעבודה. הרצון להיות עובד אדמה נבע מרצונם של צעירים אידיאליסטים לבנות יהודי חדש, פועל עברי, איש חזק, אוחז בנשק, רוכב על סוסים ולא יהודי עפ"י הסטריאוטיפ הגלותי והאנטישמי. חברי ארגון "בר גיורא" ו"השומר", למדו ואמצו את מנהגי הארץ, ולכן נהגו להתלבש כמו ערבים, לדבר ערבית, להיות בקשרים טובים עם ערבים, שהיו הרוב בא"י. ארגונים אלו גם תרמו בהקמת התיישבויות משלהם, למשל: ארגון "בר-גיורא" הקים בסֵגִ'ריה שבגליל קולקטיב שהיה בסיס אח"כ ליסוד הקבוצה. בתחילה "בר-גיורא" ו"השומר" הבטיחו הגנה למושבות הגליל, אח"כ ארגון "השומר" הפך לארגון רחב- ארצי והבטיח שמירה גם למושבות זיכרון יעקב, חדרה ורחובות (בדרום). חברי "השומר" לא ויתרו על רעיון העבודה וההתיישבות. הם קיבלו על עצמם משימות של החזקת קרקע, עיבודה, הכשרתה והשמירה עליה. אנשי "השומר" הבינו, כי אין ערך לשמירה בלי עבודה. בשנת 1920 נפסקה פעילות "השומר" בעקבות הקמת ארגון ה"הגנה".

ממאפייני ארגון ה"שומר": שמירה והגנה: הנחת היסודות להגנת הישוב בכללותו. התיישבות חדשה: ראית עבודה חקלאית יעד עיקרי, הוקם לגיון העבודה שעסק בכיבוש שטחי קרקע, והכשיר את חבריו להתיישבות קולקטיבית. גבורה קולקטיבית: הדגש הגבורה הקולקטיבית ולא את הגבורה האישית. גבורה המושתת על צוות מאורגן ועזרה הדדית. מושבי ספר להתיישבות והגנה: הקפת גבולות הארץ במושבי ספר. יחסים עם הערבים: נהג בכבוד ובהגינות בערביי א"י, אך הסתבך בתופעות של גאולת דם עקב שמירתו על חיי בני המושבות ועל רכושם. גוף אליטיסטי: השומר פעל כאגודה סגורה. חברים חדשים התקבלו לארגון רק לאחר הכשרה (אמון ברכיבה על סוסים, לימוד ערבית), ותקופת ניסיון של שנה, אשר אושרה באסיפת חברים שנתית.

מסגרות חינוכיות ותרבותיות פיתוח השפה העברית, מוסדות חינוך, ריב הלשונות חידוש תחיית השפה העברית- השפה העברית מאז תקופת בית שני, הייתה שפה מתה. יהודים השתמשו בכל מקום בגולה בשפת המקום או בשפת דיאלקט שזהו ניב מיוחד ליהודים כמו היידיש ו/או הלאדינו. העברית הייתה רק שפת הקודש, קראו בה בתורה בבית הכנסת, ואסור היה להשתמש בה בשפת יום ביום. בעידן הלאומיות במאה ה- 19, היה ברור שאחד מסימני הלאום הוא שפה, כך לדוגמא המדינה הגרמנית החדשה התיימרה ללכד יחד את כל דוברי הגרמנית, כך גם המדינה האיטלקית החדשה. לציונים ולתנועה הציונית היה ברור שחייבים לתת לאומה היהודית שפה אחת משותפת לכולם, לכן היה ברור לחברים שהתכנסו לקונגרס הציוני ה-1 בבאזל (1897), שחייבים לפעול להגברת הרגש הלאומי והתודעה הלאומית, באמצעות שפה אחידה ליהודים. למרות שהעברית לא הייתה בשימוש יום יומי היא הייתה משותפת לכל היהודים.

אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית - נולד בווילנה בשנת 1858 נפטר בירושלים בשנת 1922. בשנת 1881 עלה לא"י. בן-יהודה, המזוהה עם תחיית השפה העברית, שם לעצמו מטרה להפוך את העברית לשפה יום-יומית, כחלק מהמפעל הציוני: עם ישראל בא"י בשפת ישראל. בן-יהודה הקים את הבית העברי הראשון בעולם, בו הנהיג את הדיבור העברי, ובנו איתמר זכה לכינוי "הילד העברי הראשון". ייסד עיתונים משלו "מבשרת ציון" וה"צבי" ושם הוא יצא נגד הקנאות הדתית של אנשי היישוב הישן ונגד כספי החלוקה, ואף ישב בכלא בעקבות הלשנות של החוגים החרדיים בפני השלטונות העותומאניים. בשנת 1890 יסד עם דוד ילין וד"ר מזיא את "ועד הלשון העברית" (האקדמיה ללשון העברית) ושימש יו"ר שלו. מפעל חייו היה חיבור המילון העברי הגדול שבו כלל את רבים מחידושי הלשון שלו. בשנת 1890 הוקם ביפו בית הספר היסודי הראשון ששפת ההוראה בו הייתה עברית.

"מלחמת השפות" / "ריב הלשונות" - בתקופת העלייה הראשונה והשנייה נעשו צעדים ראשונים לביסוס השפה העברית: פתיחת גני ילדים במושבות, מפעלו של אליעזר בן-יהודה, הקמת "הסתדרות המורים העבריים" (1903), הקמת הגימנסיות העבריות ביפו ובירושלים, עיתונות עברית ופעילות של סופרים עבריים (ברנר, עגנון). מבין עשרות בתי ספר ביישוב החדש, רק שישה לימדו עברית, אך היישוב העברי הצעיר ניהל מאבק עקשני על חדירתה של הלשון העברית, גם לבתי"ס שבחסותם של גופים פילנתרופיים כגון חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) וחברת "עזרה", שלא היו ציוניות וביקשו להפיץ תרבות צרפתית וגרמנית. ככל שהתבסס מעמדו של היישוב העברי, כן גברה שאיפתו להשליט רוח לאומית עברית בכל מוסדות החינוך ולהשתחרר מאפוטרופסות זרה בתחום זה. שאיפה זו גרמה לסכסוך חמור, בין ראשי היישוב לחברת "עזרה" הגרמנית בשנים 1914-1913, סכסוך הידוע בשמו “מלחמת השפות". "עזרה" הקימה וקיימה מוסדות חינוך שונים בארץ מגני ילדים ועד מוסדות ללימוד מקצועי. כאשר יזמה, בשיתוף עם נדבנים יהודיים ועם מוסדות התנועה הציונית, את הקמתו של מוסד "טכניקום" (הטכניון לעתיד), ולידו את ביה"ס הריאלי, לא היו ראשי העסקה מוכנים להכיר בעברית כשפת ההוראה העיקרית של מוסד זה ושל בי"ס תיכון שע"י. המורים בכל מוסדות החינוך של "עזרה" השביתו את הלימודים כאות מחאה על גישה זו. עד מהרה הצטרפו מורים ממוסדות חינוך אחרים, וראשי היישוב תמכו בשביתה מתוך מאמץ להפוך את השביתה למאבק עקרוני ולהעביר את מוסדות החינוך בארץ לחסות מוסדות היישוב. המאבק לא יכול היה לצאת אל הפועל ללא סיוע כספי מקיף של על מוסדות התנועה הציונית, ואכן ראשי התנועה, ובעיקר שמריהו לווין, צ'לנוב ואחד העם תמכו בשביתת המורים ובהקמת מסגרות חינוך חדשות, ושבהן הייתה העברית שפת ההוראה היחידה. ערב מלחמת העולם הראשונה נכנעה הנהלת "עזרה". הוחלט שב"טכניקום" ילמדו, בשלב ראשון, מתמטיקה ופיזיקה בעברית. כשפרצה מלחמת העולם סיימה "עזרה" את פעולותיה בא"י. השפה העברית הייתה השפה השלטת בכל מוסדות החינוך של היישוב החדש. משמעות המאבק: ניצחון השפה העברית; ביטוי לרגשות הלאומיים ביישוב היהודי ששאפו להשתחרר מאפוטרופסות זרה; פרישת מורים ותלמידים מרשת "עזרה" סייעה להקמת מוסדות חינוך עבריים עצמאיים. למשל, בית המדרש למורים בירושלים בהנהלת דוד ילין, וביה"ס הריאלי בחיפה; "כיבוש" השפה העברית מצטרף לשורת הישגיה הגדולים של העלייה השנייה: כיבוש העבודה העברית וכיבוש השמירה העברית.