חקר הטראומה החל מהתנועה הרפוליקנית האנטי דתית מסוף המאה ה19.
היסטריה (מיוונית רחם) ביוון הייתה מחלה של נשים לפיה נשים חוות לחץ, תסכול, פחד בגלל תזוזת הרחם.
הרצאותיו יום ג' של ז'אן-מרטן שארקו - בבית המחסה לקבצנים ולזנות ב"סלפטייר" הציג שארקו זונות עם פוסט טראומה בפני קהל של אנשים (סופרים, שחקנים, נשות חברה ועוד). שרקו תעד את הסימפטומים שכללו לרב שיתוק מוטרי, אובדן תחושה ופרכוס. הוא לא עסק בהבנת הנפש הגורמת להגעת המצב והרצאותיו התקבלו באהדה כי לקח חלק במאבק בין הדת למלוכה ונתן אלטרנטיבה לכישוף.הראה כיצד היפנוזה מסייעת להכנסת אדם שסובל מPSTD לטרנס. תאר זאת כהלם עצבי. [1]
תחילת הטיפול בציבור - בשנות ה90 של המאה ה19 פרויד וברויאר התחילו להבין כי הסימפטומים קשורים לטראומה נפשית ושהדיבור מעלה תחושות מודחקות ולא מודעות.
פרויד פרסם מסמך בשנת 1896 (א) מחקר על פני 18 שנים של נשים שסובלות מפוסט טראומה עקב פגיעה מינית בילדות. (ב) בעקבות המסמך פרויד הוקע מהחברה השמרנית דאז וחזר בו. (3) במקום הוא העלה את התיאוריה של תסביך אלקטרה. הבעיה שמעתה כל אישה שחוותה התעללות יוחסה כמי שמפנטזת עבורה.
מלחמת האזרחים בארה"ב (1861-1865) - חיילים הוקעו בהאשמות של מוג לב ועריקות.[2]
מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) - טראומה מתוארת כהלם פגזים והלם קרב, תשישות קרב, נוירוזה טראומית. חיילים עדין נחשדו כבעלי רקמה מוסיתת, פחדן, נחות נשי. הטיפולים היו הוצאה להורג, מעצר, זרמי חשמל, השפלות. אחרי מלחמת העולם הראשונה התפתחה תנועה אנטי מלחמתית באנגליה ובארה"ב.
תאונות רכבת - לפני מלחמת העולם השניה אנשים נפצעו בעקבות תאונות רכבת. הרופא תומאס בוזארד תאר את אותם אנשים כמי שחווה זעזוע ספינלי - פגיעה בעמודה שדרה, בלבול, היסטריה, נטיה להתחזות ועוד. באותה עת רופאים נזהרו מלאבחן כראוי בשל החשש שאנשים מעוננים בפיצויים.[3]
מאיירס הציע שירות לחיילים באנגליה וכנה את החוויה שלהם כהלם פגזים - שוק פיזי המשפיע על המערכת הפסיכולוגית - רגשית של החיילים
בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה אין טיפולים ובתי החולים נסגרים.
מלחמת העולם השניה (1939-1945) יש הכרה לראשונה שאדם יכול להתמוטט תחת אש. פסיכיאטרים צבאים עשו מאמץ להרחיב את הידע והבנת התופעה. מטרת הטיפול היה להחזיר חיילים לתפקוד.
מלחמת וייטנאם - המלחמה היתה תקשורתית ולכן חילים נתפסו כפוגעים בחסרי ישע ורוצחי ילדים. רבים מהמשוחררים לא הצליחו לתפקד והדרדרו לאלכוהול, פשיטת רגל ועוד.
בסוף שנות ה70 לחץ של ארגוני ותיקי המלחמה הביא:
תכנית טיפול לא מקצועי רגשי - "מבצע סיוע"
מחקר ומעקב על התופעה - לראשונה מבינים כי טראומה ארוכת השפעות
בירד 1969 תאר טראומה כהלם פסיכולוגי בעקבות נוירואסתניה (חולשה והתשה של מערכת העצבים) [4]