התפתחות הבלשנות התיאורית בעולם ובישראל
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
הבלשנות הפוסקנית לעומת הבלשנות התיאורית עריכה
רקע: הבלשנות הפוסקנית הדתית בעולם עריכה
ביוון העתיקה ובהודו, התפתחו סביב טקסטים מקודשים, פולחניים, או מרכזיים בתרבות, חקר דקדוקי גם על "לשונות קודש" וסביב מדע זה גם ענף העוסק באופני הביטוי הנכון של מלים אלו. גם השירה ומסורות על פה שימרו אופני הגיה, דרך המצלול של השיר, בחירת משחקי המילים שבו, ומאוחר יותר, עם המצאת החרוז המשוכלל, גם באמצעות חריזה. כך מצאנו ספרות יוונית של אפלטון ואחרים על אופני ביטוי, דיקציה נכונה (כלומר בהירות הביטוי) וכללי פונטיקה ופונולוגיה תקניים.
אופני הגיה במקרא ובמסורת עריכה
במקרא מסופר על בני שבט אפרים המורדים שנתפסו במעברי הירדן בידי חיילי יפתח הגלעדי כי לא יכלו לבטא את העיצור ש השורקת ובמקום לומר שיבולת אמרו סיבולת בצליל שׂ שמאלית.
- וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם, וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ: "פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם! גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה".
- וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם, וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: "אֶעֱבֹרָה!",
- וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד: "הַאֶפְרָתִי אַתָּה?", וַיֹּאמֶר: "לֹא".
- וַיֹּאמְרוּ לוֹ: "אֱמָר נָא: שִׁבֹּלֶת", וַיֹּאמֶר: "סִבֹּלֶת!" - וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן.
- וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף.
ביהדות, במהלך השנים התפתחה ביהדות הלכה, ולפיה יש חשיבות לאופן הגיית המילים ולדיבור הברור, כמו גם להבנת משמעות המילים המוקראים בטקסי התפילה ובעת קריאת התורה הטקסית. למשל בתלמוד הבבלי נקבע שאין לתת לאדם "לעבור לפני התיבה" כלומר להנהיג את התפילה כשליח ציבור, אם הוא מחיפה, כי החיפאים לא ידעו להבחין בין צלילי א (עיצור סדקי אוטם), צלילי ה (עיצור סדקי מונשף) וצלילי ע (עיצור לועי).
נכתבו ספרים על אופן ההגיה, וביהדות אירופה וצפון אפריקה התפתח תפקיד של "בעל קורא" הלומד כיצד להגות. למסורת הניקוד הטברני נלוותה מסורת קריאה וספרות שתיארה וגם קבעה מסורת זו. בהמשך, הדברים הועלו על הכתב, ונכתבו ספרי דקדוק בהשפעת המדקדקים הראשונים בשפה הערבית (יתכן מוסלמים, ויתכן יהודים), סביב קדושת קריאת הקוראן.
מלחמת ההגיה עריכה
ההשכלה לעומת ההגיה האשכנזית - אירופית עריכה
בקרב יהדות אירופה שלושת היגויי היידיש העיקריים כללו את המסורת ההיגוי העברי בו שלטה התנועה העגולה לקמץ ולחולם והרחבת התנועות לדו-תנועה המסתיימת בחצי תנועה י. לדוגמא אוי ויי. משה היה למוישה, ישראל היה לסְרוּל.
כך חולם נהגה בפולין וגליציה אוי ובליטא אֵיי. קמץ נהגה בפולין וליטא כחולם מקוצר, ובגליציה כקוּבוּץ.
היהדות האשכנזית שהיתה כולה דתית, הקפידה רק על ההעתקה המדוייקת של התורה, והיתה עסוקה בויכוח על נוסח התלמוד וחשיבותו. כך הדקדוק הוזנח ושיבושים לשוניים רבים נכנסו לכתיבה בספרות הרבנית ולדיבור הנדיר יותר בעברית.
המשכילים הראשונים ששקדו על תחיית הלשון דיברו בהגיה אשכנזית זו, אך הקפידו לתקן את הלשון ולדייק בה, בעיקר בהשפעת העברית המקראית, אך גם בהשפעת לשון המשנה והרמב"ם שאימץ אותה בספרו. החלה תנועת "תחיית הלשון", ואחריה אימוץ מבטא אחר.
תחיית הלשון - בחירת המבטא הספרדי עריכה
ראשוני הכותבים והמדברים בעברית המשיכו את היידיש וכך גם את מבטא היידיש. אך עם הזמן בחלו בלשון "הגלותית" ועברו לכתוב (וכנראה גם לדבר) בהגיה הספרדית בה קמץ נשמע כפתח, והעיצור ת בסוף מילה נשמעת כמו תּ בתחילתה. לעומת זאת האותיות הגרוניות-לועיות ח ע והנחציות ק ט ג, המשיכו להגותן באופני הביטוי ה"אשכנזי" כלומר אירופי, כך שאין הבדל בין העיצורים ט, תּ דגושה תֿ רפה. א, ע. ח, כֲ רפה.
בשנותיה הראשונות של מהפכת בן יהודה לעברית המדוברת, צירי עדייין נהגתה כסגול המסתיים בחצי העיצור י (דומה לאופן שכיום מבטאים צאי ראי). באופן רשמי אימצו את עיצור ר הרוטטת בקצה השיניים כפי שצליל זה נשמע בספרד וברוסיה, אך בפועל הישראלים בחרו בעיצור ר הנגררת בגרון, הדומה יותר לאופן הביטוי של עיצור זה בצרפת ועוד יותר בגרמניה.
היעלמות הקמץ המובדל מן הפתח, הביאה את השפה כך שישמע יותר דומה לגרמנית ושפות אירופיות אחרות, במעין היפוך של קטע מסיפורי מזכירו של מנדלי מוכר ספרים, המתאר את מנדלי בתחילת מלחמת העולם הראשונה כשיהודים רוסים שנתקעו באתר תיירות על חוף ימת אורל השתדלו לדבר זה עם זה בצליל תנועת פתח במקום חולם, כדי שלא יזוהו כיהודים.
היתה גם תנועה קצרה בשווא הנע - השווא המסורתי בתחילת מילה, באות מודגשת, או בשווא שני ברצף. בסידורי התפילה שווא זה הודפס באופן מודגש עם הסבר כיצד להגותו.
עם השנים כל ההיגויים הללו אבדו מהשיח הרגיל, וכיום ההגיה קפואה למדי. בני מסורות הגיה מזרחיות ואשכנזיות נותרו עם ההגיה הלועית של חית ועין, שפעם נחשבה "יפה" או "עברית צחה", אך כיום, כנראה בהשפעת ההתרחקות מן הערבית, הנתפסת כשפת אויב, הגיה זו הולכת ונעלמת.
באקדמיה ללשון העברית עריכה
מרידות ראשונות עריכה
נתיבה בן יהודה.
שנות התשעים - הורדת מוסרות הלשון עריכה
ד"ר גבריאל בירנבאום
ד"ר משה פלורנטין
רוביק רוזנטל
פרופ' אליצור בר-אשר סיגל
קישורים חיצוניים עריכה
- עברית נכונה? יללה ביי! באתר גלובס.
- [רוביק רוזנטל: https://blog.ravmilim.co.il/2017/01/05/דר-רוביק-רוזנטל-המתקנים-בעמ-כאויבי-שפ/ המתקנים בע"מ כאויבי השפה]
- בישראל דבר נתיבאית על העברית של נתיבה בן יהודה בישראל היום.