תנ"ך/חומר הלימוד בתנ"ך לבגרות/נושא חובה: עלילות הראשית/תהילים מזמור ק"ד

המשורר של תהלים רוצה לפאר את ה' דרך בריאת העולם ולכן הוא מתאר את המטרה ותכלית של כל בריאה, את עזרת והתלות בה עבור שאר הבריאות ואת ההרמוניה בין בעלי החיים לבני האדם.

פסוק 1, המשורר מתחיל לתאר את בריאת העולם בברוך ה'.

פסוק 2, המשורר ממשיך לעזר בדימויים לפאר בריאת העולם; האור הוא כמו שמלת (שלמה) והשמים הם כמו יריעה.

שַלְמַה = שמלה
רשב-כבש

בפסוק a3, על העננים (עב) רוכב ה' ועל "כנפי הרוח" הוא מתחלק.

בפסוק 4, המלאכים ורוחות ה' הם המשרתים.

בפסוק 5, המשורר מתחיל את תיאור הבריאה, העולם שה' יסד הוא עולם יציב שלעולם לא יתמוטט.

בפסוק 6, מופיעה המילה תהום; המים מכסים את העולם כמו לבוש.

בפסוק 7, יש התחייסות למיתוס; ה' זועם על אותם מפלצות ים שמרדו בו, והן בורחות.

בפסוק 8, המים (במיתוסים נחשב הים לכאל) שמרדו בה' הולכים למקומות שה' יעיד להם. ההרים הם כמו גבולות המים.

בפסוקים 10-11, ממשיך המשורר עם נוא המים שמטרתן היא לעבור בין ההרים בכדי להשקות את כל חיות השדה והבר.בפסוק b10, "ישברו פראים (חמור בר) ישברו פראים צמאים", כלומר, מטרה נוספת של המים היא להשקות את החיות.

בפסוק 12, מטרת העצים היא "בית" לציפורים.

בפסוק 13, המים שזורמים בארץ מצמחים צמחים שנועדו להאכיל את החיות.

בפסוק 14, בעלי החיים יכולים להיות ניזונים מהטבע ישירות (ה' דואג להם) לעומת בני האדם שצריכים לעבוד כדי לחיות.

בפסוקים 14-15, המשורר של תהילים מסתכל על עבודת האדם בנקודת מבט חיובית, לעומת בראשית פרק ג', פסוקים 17-19. בספר בראשית המספר מתייחס לעבודה כעונש קשה : "בזעת אפך תאכל לחם", לעומת, משורר תהילים; "יין ישמח לבב אנוש", "להצהיל פנים משמן" (שמים שמן על הפנים), "ולחם לבב אנוש יסעד" (הלחם משביע את האדם).

בפסוקים 16-17, מטרת נטיעת העצים היא כדי שהציפורים יקננו שם (יקימו שם קנים) להמשך הדורות.

פסוק 18, ההרים הגבוהים נועדו ליעלים. הסלעים נועדו לשפני הסלע עבור מסתור מפני השמש.

פסוק 19, ישנה הקבלה לבראשית פרק א' פסוק 14 "עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו", כלומר השמש בכל יום שוקעת ויועדת לזרוח מחדש (ידע מבואו).

פסוקים 20-23, המשורר מוצא את ההרמוניה בין בע"ח לבני האדם ; האדם עובד מהזרחה ועד השקיעה, בה הוא הולך לישון, לעומת, חיות הטרף, המתעוררות בלילה בכדי לצוד מזון.

תשת=תשם= להשים.

פסוק 24, המשורר עושה הפסקה כדי להלל את ה' "מה רבו מעשיך...כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך (=בריאותך)".

פסוק 25,המשורר עובר לתאר את הים הגדול בו יש הרבה חיות גדולות וקטנות.

פסוק a26, ישנן גם אוניות ששטות. בהמשך הפסו' (b26) מופיע רמז למיתוס "לוויתן זה יצרת לשחק בו". הלוויתן הופיעה במיתוסים של עמים אחרים כמפלצת ים שמרדה באל. אומנם כאן, רשום כי ה' ברא את הלוויתן כדי לשחק בו.

בפסוקים 27-28, מספר המשורר על התלות של כל בע"ח בה' לגבי המזון שלהם, כאשר "ה' פותח ידו" – יש מזון, ולהפך.

בפסוקים 29-30, המשורר מספר על התלות של היצורים מבחינת חיים ומוות. אם "ה' מסתיר פניו", האנשים מתים, ואם, " תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ, יִבָּרֵאוּן" (אם הוא ישלח רוח הם נבראים). כלומר, הכל תלוי ברצון ה'.

בפסוק 31, המשורר שוב עושה הפסקה ברצף התיאורים ואומר שכבוד ה' רב, למרות שהוא יכול גם להרוג.

בפסוק 32, מזכיר המשורר שתי תופעות טבע :

1. "המבט לארץ ותרעד" – רעידת אדמה.
2. "יגע בהרים ויגעשו" – התפרצות הרי געש.

בפסוקים 33-34, המשורר מבטיח לשיר ולהלל כל ימי חיו.

בפסוק 35, הפסוק האחרון, המשורר מוצא רק גורם אחד שמפריע להרמוניה של העולם – הרעשים. לכן, הוא מבקש מה' שיעניש (יהרוג) את כל אותם רעים : "יתמו (יגרמו) חטאים (חוטא) מן הארץ".