פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
להשלים ניווט
המגדיר של החוויה הנפשית
עריכההחי - בהשוואה לתנועה מכנית ולתנועה טבעית מאליה
עריכה{{רן| לאורך הדורות ועד ימינו אלה ממש, (עודכן לאחרונה באלול סוף שנת ה'תשפ"ד המשופדת ספטמבר 2024) מהו המאפיין המובחן המגדיר באופן בלעדי את היותה של חוויה - נפשית?
אך תחילה נבדוק למה אנו קוראים נפש? מה זה בכלל נפשי?
ומה, לעומת זאת, נראה בעינינו פעילות מכנית חסרת חוויה, חסרת החלטה שכלית, וחסרת מוּדעות למה שקורה? מה אנחנו מגדירים בתור פעילות בלתי מבוקרת, שאין אחריה כל ביקורת?
לפעילות כזו, סתמית וחסרת מודעות, בוודאי שלא נקרא "פעילות נפשית". נכון? האם נגיד על הבלון שפורח לו באוויר לכאן ולכאן, או על ערמת העלים שמתעופפת ברוח, שהיא בעלת "נפש" שמחליטה משהו? בוודאי שלא!
שאלת החיים והנפש בעבר ובהווה
עריכהבעבר היו שואלים שאלה דומה: מהי תנועה שיש בה "רוח חיים" ומהי תנועה של דומם, מת, ללא רוח חיים. וכשאמרו נפש, התכוונו לדבר המבחין בין החי לשאינו חי.
למעשה כבר בעת העתיקה הכירו את הצמחים, וחלוקת הבבלים הקדמונים ובעקבותיהם חכמי ההוגים היוונים הגדירו ארבע דרגות של חיים. דצח"מ: דומם - שאין בו חיים, צומח - שיש בו חיים אך אינו נע בחפשיות, ותנועת צמיחתו איטית ביותר, חי - הנושם "רוח חיים" וגם נע. (דרגת ה"חי" כוללת את הדגים, שכבר בעת העתיקה הבינו שהם מקבלים את "רוח החיים" מהמים הנכנסים לפיהם ויוצאים מהזימים), והדרגה הגבוהה ביותר היא זו של האדם המדבר. בעל החכמה המילולית.
אך כיום אנו מכירים חיים שאין בהם "רוח" ללא נשימת חמצן, ואנו מכירים יצורים זעירים שחיים ונושמים, אך אינם נעים. הדיון שלנו כיום אינו על החי לעומת הדומם, אלא על החוויה השכלית והאם היא נפשית או פעולה גשמית, כלומר פעולה מכנית או טבעית, הפועלת באופן ברור על פי הטבע.
הנחת העבודה: אפשר להגיב ולשנות
עריכהעוד נגיע לדיון נוסף על טבע זה, מה "טבעו": אם הוא גורל חרוץ הקבוע מראש, אם הוא אקראי לחלוטין בהינתן המצב הנתון עכשיו, וכיצד יכולה להיות "בחירה", אם יש "בחירה" ליצורים חיים או לאדם. אבל כעת נדלג על שאלות אלו, ונניח שאכן הטבע קבוע, אך בין הדברים הקבועים בו היא האפשרות להגיב באופן מושכל, ולשנות את התוצאה. כלומר לחשב את העתיד לקרות בלעדי ההתערבות של יצור, ועל סמך זה לפעול לשינוי התנאים.
בקצרה: לשאלת הנפש ביצורים שונים
עריכהבספרו על האמבה, מתוארת גם הסנדלית. יצור חד תאי פשוט, שמפנה את "פיו" (מאליו, באופן מכני ואוטומטי) אל עבר המים שיש בהם יותר אור או דרגה גבוהה יותר של ריכוז חומרים המומסים במים, וכך היא נעה אל עבר האוכל, ובכך משנה וקובעת את הסביבה שבה היא נמצאת ופועלת (ושבה היא חיה, לפי ההגדרה המדעית). אולי לא נקרא לזה החלטה ופעילות נפשית, ואולי יש שאכן יקראו לזה פעילות נפשית. בכל אופן, זו ההתחלה הפשוטה ביותר של רמת ההחלטה והחוויה, בשאלת הנפש.
מכאן נמשיך לשאול על בעלי חיים. אלו השונים מאוד מאתנו ואלו הדומים לנו יותר. יצורים חד תאיים, תקשורת בין תאית, צמחים ותקשורתם, חרקים - נמלים ודבורים למשל, סרטנים ותמנונים, ובעלי חוליות: זוחלים, עופות - ביחוד ציפורי שיר עורבים ותוכים, וכמובן יונקים, בהמות, והחכמים מבין היונקים: קופים - אורן אוטן שימפנזה ובונובו, ויונקים ימיים - הדולפינים והלוויתנים.
ונשאל אם הנפשי קיים גם ברובוטים ובמחשבים.
לצורך תרגילי חשיבה הוגים שונים שאלו אם נדמיין לעצמנו יצורים דמיוניים דמויי אדם ללא נפש, זומבים. המונח זומבי בשפה האנגלית שימש בעבר לתיאור אדם שסבל מהלם קשה וניתק מגע עם העולם. מבטו "חלול" (כמו מת שאין רואים בו את האישון הקטן של הנפש) והוא אינו מגיב לסביבתו.
על כך בהרחבה בפרק [[הגות הנפש/יסודות/החוויה/מי חוו
כוונה ומוּדעות - כהגדרת הנפשי
עריכהבהלכה היהודית יש הבדל בין "שוגג", ל"מתעסק". שוגג הוא מי שעשה פעולה כלשהי מתוך כוונה לעשות את הפעולה, אבל לא ידע שהיא אסורה, למשל אכל בשר שהוא חשב שזה כשר, והתברר לו שזה בשר לא כשר של חתול. או שהוא לא ידע שאסור לקחת ריבית בהלוואה, והוא הלווה למישהו כסף תמורת החזרתו עם ריבית. כל זה נקרא שוגג. הוא צריך להתנצל על זה, ולהביא לכהנים במקדש קרבן מתאים.
אם מישהו שבר אגרטל בכוונה, אבל חשב שזה שלו, והתברר לו שזה של חברתו בעלת החנות, זהו השוגג. הוא שבר אגרטל בשוגג, וחייב לשלם לה.
אבל מי שאיבד את שיווי משקלו שלא באשמתו, כי החליק על קליפת בננה שמישהו אחר השאיר, או שהוא הופל בטעות לאחור על ידי ידידה שבאה לחבק אותו, בלי לדעת שמאחוריו יש אגרטל, את פעולתו עשה מתוך היסח הדעת, בלי כוונה כלשהי, זהו המתעסק. ויש מצב שהוא לא חייב לשלם לבעלת החנות את הנזק.
לעניינינו, אולי הגדרת הכוונה והמוּדעוּת למעשים היא זו שמבחינה במציאות הנפשית, ומגדירה את הפעולה הנפשית. אולי היכולת להתכוון למשהו היא המגדירה את החוויה כנפשית, כמצב או תהליך נפשי. על כך ועל אפשרויות אחרות נדון בהרחבה בפרק זה.
מוּדעוּת - המגדיר של פעילות "נפשית"
עריכהדוד חלמרס (צ'ולמרס) בספרו משנת 1996 המוח המודע (The Conscious Mind) טבע את המונח "השאלה הקשה" לגבי החוויה האנושית, וקישר אותה לנושא המוּדעוּת.
הוא אמר שאחרי שהוסברו התופעות של לידה ונשימה ומה שנחשב עד אז "חיים" והוסברו גם "בעלי הנפש והנשמה" (מלשון נשיפה ונשימה), ולמדו את הביוכימיה וההתפתחות של תכונות מצבים ותהליכים גופניים כולל תנועה ונשימה, וכל והמסתורין הוסר מן התופעות הללו, שהפכו לתופעות אותן אנו מבינים היטב, תופעות טבע ברורות הפועלות על פי חוקי הטבע הפשוטים יחסית, עדיין נותרה שאלה אחרונה ב"חזית" המדע: קשה לנו להסביר דרך מדעי הטבע החומר והחיים את התופעה של החוויה, את האדמימות של הצבע האדום ואת חוויית הריח הבשום של ההדס. לחוויה הזו שני היבטים שמרבים לבלבל ביניהם בעקבות דבריו:
- קוואליה (איכותנים) - התופעה השונה איכותית מן התופעה המוסברת במדעי הטבע החומר והחיים (פיזיקה כימיה וביולוגיה לענפיהם).
- מוּדעוּת - התפישה של התופעה הנקלטת, באופן שאפשר לדווח עליו.
חלמרס הדגיש שמחשבה מודעת היא למעשה הדבר שצריך להסביר, ושנותר חסר הסבר מדעי.
- מהי צורת המחשבה ההופכת אותה למחשבה המודעת לעצמה?
- איזה צורת ייצוג הופך מחשבות למחשבות מודעות לעצמן?
יש מחלוקת ובה שתי גישות מתנגשות לגבי הסברה וההשערה הנכונה המגדירה את המוּדעוּת כמבחין בין המצב הנפשי למושאו:
- א. השערת המוּדעות החיצונית העוקבת ממעל אחרי הפעילות השכלית, נקראת סְדַר עילי והיא שיטת דוד רוזנטל. גישה זו נקראת גם השערת המחשבה המוּדעת בהיבט מגבוה (High Order Thought).
- ב. השערת המוּדעות בייצוג עצמי הבאה יחד עם חוויית המצב הנפשי. גישה זו נקראת השערת המחשבה המוּדעת ברמה מושווה - Same Order Thought.
דוד רוזנטל והסדר העילי
עריכהדויד רוזנטל, הוגה הדעות היהודי אמריקאי מאוניברסיטת ניו יורק CUNY כתב בספרו המוּדעוּת והשכל (1986) והציג שתי תופעות:
- חוויות תת-סיפיות (סבלימינליות) - בהן מציגים לצופה מחזה קצרצר, והוא מתנהג באופן המוכיח שראה ואף עיבד את שראה, אך אינו יכול לתאר את החוויה כלומר אינו "מודע" לה.
- חוויית איזורי עיוורון בעין, שגם בהן מוכח מהתנהגותו שהרואה חזה ואף עיבד את המידע, אך אינו מודע לכך ואינו יכול לתאר ישירות את שראה.
מתופעות אלו עליהן אין החוֹוֶה יכול לדווח הסיק רוזנטל שההכרה היא חיצונית לחוויה ועיבודה, ונובעת מ"משקיף ממעל", רכיב שכלי ומן הסתם גם מוחי, מסדר גבוה יותר המנטר ובוחן את החוויה.
לדבריו המשקיף ממעל יכול להיות תהליך בלתי מודע, אך הוא היוצר את ה'מוּדעוּת'. היומי? שראו בדבריו טיעון פילוסופי ולא פיזי, ותקפו את דבריו משני הבטים:
- א. אם המשקיף ממעל אינו מודע, כיצד הוא עצמו הופך להיות מודע.
- ב. ואם נדרש שהמשקיף ממעל יהיה מודע, אם כן אין לדבר סוף. זוהי דחיית הבלתי סביר (רדוקטיו אד-אבסורדום) - אחד מסוגי ההוכחה על דרך השלילה (השימוש בקונטרדיקציה).