ערבית/ספרותית/משפטים מורכבים

משפט מורכב הוא למעשה משפט שמכיל בתוכו שני משפטים, כאשר האחד משתמש בשני. כך, לדוגמא, "אכלתי את התפוח כי הוא היה טעים". המשפט מכיל בתוכו למעשה שני משפטים, כאשר האחד מהם ("אכלתי את התפוח") משתמש בשני, המשועבד לו ("הוא היה טעים"). הדבר נעשה באמצעות מילת השעבוד "כי". מילות שעבוד הן מילים שמשמשות לצורך משפטים מורכבים.
רוב מילות השעבוד בעברית גזורות מהמילית "ש" ומכילות אותה. לכל מילית שעבוד יש תפקיד מסוים שיוצר יחס בין המשפט הראשי, החלק העיקרי, לבין המשפט המשועבד, הפסוקית, שמשמש בתפקיד תחבירי כלשהו. כך גם בערבית - המילית הראשית היא إِنَّ, ומילות השעבוד מכונות إِنَّ وَأَخَوَاتُها (כלומר, إِنَّ ואחיותיה). כל זאת למעט פסוקיות לוואי, שמתארות שם עצם, ולהן מתלווה לרוב כינוי זיקה (או אפילו ללא מילת שיעבוד, אם העצם המתואר איננו מיודע).

מילות שעבוד נפוצות

إِنَّ: משמשת לרוב כמילת שעבוד לפסוקית מושא לאחר הפועל قَالَ על נטיותיו השונות. תרגומה במקרים כאלה יהיה "ש" או "כי", תמיד במובן של מושא. לעיתים משמשת גם בראש משפט לצורך הדגשה, ותרגומה יהיה "אכן" או "אמנם".
أَنَّ: משמשת לרוב כמילת לפסוקית מושא, לאחר פועל אמירה (כגון הבהיר, הסביר, סיפר או הכריז) או פעלי מחשבה (כגון ידע, גילה, סבר או הבין). תרגומה במקרים כאלה יהיה "ש" או "כי", תמיד במובן של מושא.
لِأَنَّ: משמשת כמילת שעבוד לפסוקית סיבה. לכן, תרגומה לרוב יהיה "כי" או "מפני ש".
وَلٰكِنَّ, لٰكِنَّ: שתי מילות השעבוד הללו משמשות לשעבוד פסוקיות ויתור, לרוב במשמעות של "אבל" או "אף ש". יש להבדיל ביניהן לבין המילה "אבל" בעברית, שמשמשת לרוב לאיחוד שני משפטים ולא לשיעבוד.
كَأَنَّ: פסוקית אופן, לרוב במובן של "כאילו ש" או "כמו ש".
وَ: למרות שהמילית נראית ומשומשת באופן זהה לו' החיבור, מדובר על מילת שעבוד לפסוקיות מצב במובן של "כש".
إِنْ, إِذَا: משמעותן "אם". הן משמשות לפתיחת פסוקית תנאי רגילה.
لَوْ, لَوْ أَنَّ: משמעות המילית, שיכולה לבוא בלוויית أَنَّ או בלעדיה, "לו" או "אילו". הצורות הללו משמשות לפתיחת פסוקית תנאי במובן אחר מהרגיל.

כללים תחביריים הנוגעים לפסוקית

נושא משפט שמשמש כפסוקית יבוא ביחסה שנייה, ולא ראשונה כמו בחלק העיקרי. כך גם כל לוואי שמתייחס אליו. נשוא המשפט, במקרה שהוא שמני, יישאר ביחסה ראשונה. כמו כן, פועל לא יכול לבוא ישירות לאחר מילת שעבוד וסדר המילים במשפט משתנה בהתאם. במשפט שמני שבו הנושא איננו מיודע, והנשוא הוא צירוף יחס או תואר פועל, יש להקדים את הנשוא לנושא.