הגות הנפש/יסודות/טיעונים ואישושם

<< לפרק הקודם (החוויה)         | ^ בחזרה לעמוד הראשי |         לפרק הבא (מילון המושגים) >>

טיעונים ואישושם

ההגות היוונית

עריכה

תחילת ההבנה של מהות המציאות והאמת המוחלטת

עריכה

אפלטון ואחריו גם אריסטו, ורוב אסכולות ההגות היוונית, סברו שההגיון הוא האמת הנכונה, הקיימת במציאות. מבחינה זו הביטוי המייצג עמדה זו הוא: "ברור כשמש בצהריים" - עובדה שאין להתווכח עמה. רק 2000 ויותר אחר כך, ניסחו את ההסבר הפשוט, שעד אז היתה ידועה למלומדים, שהשמש עומדת בעינה, וכמעט שאינה משנה את מקומה ביחס לכדור הארץ בין הבוקר לצהריים או לערב, בעוד כדור הארץ מסתובב סביב צירו, ואחרי עוד חמש מאות שנה נוספים מדדו את מהירות האור וגילו שהשמש שאנו רואים בשמים היתה בצורתה ובמקומה 8 דקות קודם, עד שאורה מגיע לעינינו, ועוד כ30 אלפיות השניה עד שאנו מעבדים את המידע שהגיע לעינינו ויכולים להגיב לו באופן כלשהו.

עבור הוגים יוונים אלו היתה זו חרב פיפיות שדקרה את המציאות משני צדדיה: מצד אחד האמת וההגיון הם על פי המציאות, ומצד שני המציאות הקיימת היא האמת לאמיתה. ולכן פיתחו שיטות להגדרת האמת באופן הדרגתי, באמצעות אישוש טענות ואימות טיעונים. כך מאוסף של הנחות יסוד אינטואיטיביות, כלומר מובנות מאליהן, ו"נראות בעין", כלומר נחזות לכאורה במציאות הגשמית המוחשית והממשית.

טבע החומר, וחומר הטבע

עריכה

היוונים פיתחו הבנה לגבי טבע החומר וחומרי הטבע, כאשר אמפדוקלס (בן מושבה יוונית בסיציליה - הכדור של המגף האיטלקי, שחי כנראה בשנת 450- בתקופת המלך ארתחששתא, ועליית עזרא הסופר ארצה), צמצם את היסודות לארבעה סוגים, הקיימים מאז ומעולם ושיתקיימו לנצח ולעולם:

  • אדמה או ארץ - חומר מוצק ממשי שאפשר למששו, בעל צורה קבועה, הנמשך מטה אל הארץ העשויה חומר.
  • מים - נוזלים, בעלי צורה משתנה על פי הכלי בו הם נתונים, הנמשכים באלכסון אל מקום נמוך, אך מוטים מדרכם בידי מוצק. אלו קופאים בהעדר אש, ובסביבתו רותחים והופכים לקיטור, לרוח, ולהבל פה - העולה גם הוא אל השמים כעננים וככוכבים, או מרחף על פני הארץ הלוטה בערפל.
  • רוח - אין למששו (או למששה, תלוי את מי שואלים), אך היא ניכרת כאשר הרוח מנשבת על הפנים, ועל פני המים ודוחפת אותם בצורת גלים, היא ניכרת גם בנשיפה על שיער כף היד, וביום קפוא הרוח החיה הופכת להבל פה, לעתים בעל ריח רע של ריקבון ומוות, על מנת להזכירנו לאן היא תחזור.. הרוח החיה, היא גם מה שיוצרת את הדיבור שהם הרעיונות העוברים מנפש אדם אחד למשנהו.[1]
  • אש - הקשור גם באור, אשר באים מהשמש, ולכן נמשכים כלפי מעלה, אך עוברת בשעת ליל תחת האדמה ומבעירה את אש השאול.

כל השינויים והמקרים השונים הנראים בעולם הם עניינים כמותיים וצורניים של יסודות אלו, ואילו באופן מהותי העולם הבנוי על יסודות אלו נותר קבוע. בראשית ההגות היוונית בסביבות שנת 500- (סוף ימי דריווש בן כורש, ופיתגורס), כתב הרקליטוס על כך שהאש, הבלתי קבועה, הדומה לחום החיים, המעבירה חומר מוצק והופכו לעשן ורוח, והמרתיח את המים והופכם לאדים, היא היסוד המרכזי הניתן להמרה לשלש האחרות, אדמה, מים, ורוח, כמו שממירים זהב על פי ערכו בכל חומר אחר. הוא גם קבע שאין לבקש את האחדות היקומית שחיפשו קודמיו במציאות החומר, אלא ברוחני הרעיוני.

הדיבור והיגיון - משנה סדורה

עריכה

הדיבור, שהוא הבל הפה, נוצר לדעת ההוגים היוונים מ"אש בלולה במים", ולכן אינה שואפת אל הארץ אלא מרחפת לה באויר. דיבור זה נבע מעמקי הנפש והנשמה, הנשיפה והנשימה של רוח החיים הנכנסת ויוצאת מן הגוף ומעבירה את הרעיונות בצורת מילים בין האנשים.

הדיבור אם כן הוא הרוח המעבירה ומביעה את הרעיון ואת הדעת - כלומר הידיעות.

לשם הבנת הרעיונות והדיעה המועברים בדיבור פיתחו ההוגים היוונים את הלוגיקה, תורת ההגיון, הבוחנת משפטים וטענות הנובעים מהנחות יסוד, בצורה שיטתית ובמשנה סדורה, והמפיקה כללים הגיונים הנובעים מהם, תוך דחיית טענות הנשללות בעקבות סתירה.

כשהאדם מת, סברו הקדמונים כפי הכתוב בקהלת:

כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים...
...וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה,
וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

אפלטון ואריסטו - תורת ההגיון והעולם

עריכה

שיטת אפלטון: העולם ההגיוני - הצורות האידיאליות שביקום

עריכה

לפי אפלטון שמת ככל הנראה בשנת 347 לפני הספירה[2], בימי עזרא וארתחששתא הראשון, העולם המציאותי פחות חשוב, מפני שהוא כלה. לפיכך יש לאמץ אך ורק את ההגיון והמחשבה. אכן העולם בנוי מארבעה יסודות, אך אלו רק מלמדים אותנו על הסדר ההגיוני שיש בעולם, ואין להתייחס אל המציאות בכובד ראש או להתעסק בו כלל.

שיטת אריסטו: איזון יקומי

עריכה

אריסטו, שמת כנראה בשנת 324-, קצת אחרי אלכסנדר מוקדון שמת בשנת 333-, סבר שהיקום כולו בנוי מאיזון של ארבעת היסודות, שהיו קיימים תמיד (סברת "העולם הקדמון" כפי שתרגמו זאת הרמב"ם ומתרגמיו שמואל אבן תיבון ויהודה אלחריזי) ויהיו קיימים בלא להשתנות, תמיד. בניגוד לאפלטון, אריסטו חשב שיש להתבונן מקרוב בטבע ולתאר אותו, במונחים של הלוגיקה והחכמה. היקום המשתנה תדיר עשוי מחומר (קבוע) הנמזג לצורה (קבועה) וכך "משנה צורה" אך "נותר בעינו".[3] הנוזל מחליף צורה בקלות ומקבל את צורת הכלי אליו נמזג אך המוחשי המוצק נותר בצורתו. כל יסוד קל מקודמו החל באדמה הכבדה ביותר והנמשכת מטה, וכלה באש הקלה ביותר, והמתרחקת משום כך ממרכז האדמה.

איזונים ומיצוע אלו התגלו בכל תחום אליו התבונן אריסטו, ובמיוחד במדעי הטבע. מה שהוכיח שההגיון שולט בעולם, ויש לפעול לפיו, ולא לפי גחמות ויצרים הדומים ללהבות אש המכלה את מה שבא במגע איתה ואת עצמה, או ליסודות אחרים בלי שיש להם "איזון" מהיסוד המקביל וְהַמַּשְׁלים (אדמה לעומת מים, ואש לעומת רוח).

האמת: טיעונים ואישושם

עריכה

במשך תקופה ארוכה ובהשפעת הפילוסופים היוונים נהוג היה לחשוב שהפילוסופיה תגלה את האמת - את מה שנכון לגבי העולם, באמצעות ניתוח לוגי של טיעונים מילוליים היוצאים מהנחות מסויימות ובדומה להנדסת המישור או לחשבון אוקלידי מתפתחים למערכות נוספות. ומהצד השני ניתן לקחת כל רעיון ומחשבה ולנתח אותו, עד שנגיע אל מה שעומד בבסיסו, ובחון אם הוא נכון או שגוי, "אמיתי או שקרי".

לדוגמא: אם א הוא ב, ולעומת זאת ב הוא ג, אזי ניתן להסיק שגם א הוא ג. (אם עזית היא כלבת נחיה, וכלב נחיה הוא בעל חי, אז ניתן להסיק גם שעזית היא בעל חי).

אופני השלילה והאישוש

עריכה

את הטענות ניתן לאשש (איננו מדברים על התאוששות אלא אלא אישוש נכונתם ואמיתתם) בכמה דרכים. וכך גם לסתור בכמה דרכים.

הגישה הרציונליסטית - ההגותית (רציונליזם)

עריכה

יש טענות שנכונות מעצם הגדרתן, או מהמשתמע מתוכן. - במקרה זה אין צורך לבדוק באופן אמפירי אם הן נכונות במקרה במציאות. אין אפשרות אחרת כלל.

טענות אלו נקראות טענות אנליטיות מכיוון שאין צורך להרכיב בהם כל היבט נוסף (אין בהם סינתיזה). ניתן לנתח את הנאמר (באנליזה) ולהסיק מתוכו את אמיתות כל המשתמע ממנו.
בבלשנות מדברים על שני סוגי השתמעויות:

  • השתמעות נגררת - מתוך הדברים הנאמרים ניתן להסיק בוודאות פחותה או יתרה מסקנות נוספים שלא נאמרו במפורש, למשל היכללות במכלול רחב יותר: מיצי היא חתולה. מכיוון שידוע לנו גם שכל חתול חתולה הם בעלי חיים, נסיק גם שמיצי היא מבעלי החיים.
  • השתמעות מקדמית - מתוך הדברים הנאמרים ניתן להסיק בוודאות על הנחה מוקדמת של הדובר, שלא נאמרה במפורש. למשל כשתאמר החזרתי את הספר, משתמע שקיים כזה ספר, ושפריט מסויים שלו היה אצלך בטרם השבת אותו.


ההוגים היוונים הקדמונים וביחוד בית מדרשם של אפלטון (ולכן סוקרטס ודמוקריטוס) ואריסטו ראו באמיתות מסוג זה, את האמת שיש לחתור אליה באמצעות השכל, ואשר רק האדם, בניגוד לבעלי החיים, מסוגל להגיע אליו, ואולי גם, לפי דעתם, רק הגבר הבוגר, והמלומד, בניגוד להמון העם, ובניגוד לנשים ולילדים, מסוגל להגיע אליו.

בהמשך רנה דקארט (והשיטה הקרטזית במדע ובפילוסופיה הקרויה על שמו, השיטה שהחל לכתוב בסביבות 1628,נ ה'שפ"ח אחרי גירוש יהודי פרנקפורט והשל"ה עמהם) אימץ תפיסה זו בעיקרה. זו גם היתה תפיסת ברוך שפינוזה שאימץ מדקארט בשנת 1662, ושיטת גוטפריד לייבניץ בן דורו. שפינוזה הפך את החתירה לאמת ההגיונית והמסודרת לפעולה מוסרית כמעט דתית, שהיא "חובת האדם בעולמו". לייבניץ הוא זה אשר שם לב להבדל בין אמיתות הגיוניות (אנליטיות) מעצם הגדרתן, לבין אמיתות עובדתיות (סינטתיות) הנבדקות במציאות.

גישה זו התמקדה בחכמה ובמדע הנובעת מהגדרות על פי הנחות יסוד שאין צורך או אף אין אפשרות לבדוק אותם. בין המדעים האלה היו החשבון הגבוה, המספרים, ההנדסה, ותורת ההגיון עצמה. כלומר המתמטיקה, האלגברה, הגיאומטריה, והלוגיקה. את שאר המדעים הכפיפו לשיטה זו, כך שלדעתם חקר תכונות הכוכבים, חקר המיפוי והארצות - הכרטוגרפיה והגיאוגרפיה, חקר המוסיקה, חקר הטבע ועולם החי, הפיסיקה והביולוגיה, כולם היו למעשה המשך הגיוני ומסודר שנבע מעולם הפועל על פי חוקיות המתוארת במספר חוקים יסודיים ומאבני בניין יסודיים המתנהלים על פי חוקים אלו, כפי שהראה לנו יצחק אייזיק ניוטון בשנת 1687 על טבע העולם.

חוקרי תולדות ההגות נוטים כיום שלא לחלק את ההוגים בקווי חלוקה זו, אך באוניברסיטאות (ביניהם הרבה מחומרי האוניברסיטה הפתוחה בנושאי בלשנות ופילוסופיה), וגם הוגי דעות כמו נעם חומסקי ותומכי דעותיו, אוהבים עדיין להתהדר ולהתגדר בהבחנה זו.[4][5][6]

לדעת חומסקי, היכולת הלשונית באה באופן תורשתי מלידה, ונלמדת באופן דומה בכל שפות העולם, ועל כן היא חלק מיכולת החשיבה האנושית, ואינה רק פיתוח חיצוני אקראי הנלמד מסביבת גידולו של האדם.[6]

הגישה האמפיריציסטית - הנסיינית (אמפיריציזם)

עריכה

לעומת הגישה ההגותית, שבמרכזה מדע בסגנון הנדסת המישור של אויקלידס, ובה הנחות יסוד - אקסיומות, ומשפטים הנבנים ממנה, קיימת הגישה הנסיינית - האמפיריציסטית, אשר ראתה במדע לגבי העולם על תופעותיו, כולל ההגות בדבר השכל והתחושות, כלומר הנפש והרוח, משהו שחייב להיבחן דרך התנסות, והוא נכון רק אם הוא מותאם לעובדות במציאות.

למשל ההוגה הבריטי ג'ון לוק בשנת 1690 כתב במאמר בעניין ההבנה האנושית (בויקיפדיה תורגם: W:he:מסה על שכל האדם) חיפוש את יסודות ההגיון, וגילה שחובה לקשר אותם לעובדות מציאותיות על מנת שתהיה להן משמעות.

ההוגה הספקן הסקוטי דוד הום (דייויד יום), אשר בשנת 1739 רצה לבחון את המוסר האנושי ואת עצם המחשבה והידיעה על פי ההגיון, מצא שהיא קונטינגנטית - "מקרית" ושרירותית - אשר עשויה להיות נכונה אך גם עלולה להיות שגויה, בדיוק כמו המציאות עצמה. משום כך הסיק שחובה לראות גם בתפישה השכלית, באותם מצבי נפש עליהם דיברנו, הכוללים את התחושה המוּדעת או הבלתי מודעת, כמצב "מציאותי" אף אם אינו פיזי, מצב שחייבים לבחון ולבדוק באופן נסיוני. לדבריו המוּדעוּת מתבוננת במציאות וחובה לבדוק מה היא רואה וחשה ולא להסתמך על הנחות מוקדמות ואיזשהו מבנה הגיוני לא מציאותי.

כנגד העמדה הזו, שיש "אני" המתבונן בתיאטרון, יצא נועם חומסקי עוד בצעירותו, והשיב לדעתו את הגדרת השכל לעניין שהוא כולו רציונליסטי הגותי, ומנותק מן האמפיריציזם.[6] קרוב לכך מבחינת הטענה אך רחוק מאוד מבחינת העמדה ההסברית, כתב מדען המוח דניאל דנט בשנת 1991 בספרו מוּדָּעוּת מוּסבֶּרֶת, שאין הומונקולוס - אין אישון קטן (אף לא האיש הקטן שבעין האדם) היושב באולם שבמוח וצופה במחזה. אין גם "אני" אחד אלא הרבה תהליכים המתחרים על הגרסאות של ה"אני" שבסופו של דבר מופעלות בעולם, ועוד גרסאות רבות הזכורות אחר כך ומשמשות בעת האיחזור מן הזכרון השמור.[7]

גישת קאנט - שילוב הדיעה והבחינה

עריכה

בסופו של דבר עמנואל קאנט היה זה שהפנה את תשומת הלב לבעייתיות שבתפישה הבאה רק מצד אחד של אלו, הנסייני לעומת ההגותי, ויצר גישה שהיא שילוב של שניהם: הדיעה וההגות, יחד עם הבחינה וחיפוש הידיעה בעובדות.

הערות

עריכה
  1. ^ רעיון זה נרשם בספר קהלת, כאשר התדרדרות האדם אל מותו באה אל סופה במלים: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. בפרשיית בריאת האדם בו כתוב: וַיִּיצֶר ה' Lלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה ואונקלוס תרגם בפירושו המצוטט ברש"י: לרוח ממללא. כלומר, לרוח מדברת.
  2. ^ ראן מות אפלטון
  3. ^ היקום לפי היוונים (קרל סגן)
  4. ^ קאנט על אמפיריציזם ורציונליזם אלברטו ואנזו (אתר JSTOR למאמרים וכתבי עת מדעיים)
  5. ^ על הרציונליזם של שפינוזא ולייבניץ (אתר בריטניקה)
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 נעם חומסקי על אמפיריציזם ורציונליזם
  7. ^ על התיאטרון הקארטזי בשיחה עם דניאל דנט (סרטון יוטיוב). השם קארטזי הוא המצאה של דנט המתייחס לתפישת הדואליזם של דקארט על פיו האישון הרוחני יושב במוח וצופה בעולם הגשמי.

שתי הצורות להצגת טענה הבנויה מטיעונים אחדים

עריכה

א. מערכת טיעונים - הנשענת על הנחות יסוד, ומהטענה המתקבלת מהם.

לדוגמא:

  • טיעון א. יוסי אכל תפוח.
  • טיעון ב. אכילת תפוח היא פעולה בריאה.
  • טענה כמסקנה ג. יוסי בריא.

הלוגיקה בודקת אם אכן מטיעונים א וגם ב נובעת המסקנה שהיא הטענה (ג). כלומר אם א הוא טיעון "נכון", ואם גם ב' הוא טיעון "נכון", אזי בהכרח ומן ההגדרה, גם ג' הוא נכון, כל עוד אינו מכיל סתירה פנימית, וכל עוד יש אפשרות שאכן טיעונים א וגם ב עשויים עקרונית להיות נכונים, ולכן גם טענה ג' תהיה נכונה (אמיתית).

  • הצגת הטיעונים כמערכת התנייה: א. אם אכן אכילת תפוח היא פעולה בריאה לאדם, ב. ואם אכן יוסי אכל תפוח, הרי כך וכך ההסתברות שיוסי אכן בריא. (למעשה מסתבר יותר שיוסי אינו בריא, אחרת למה היה לוקח את התפוח.)

קונטינגנטיות

עריכה

הערות ומקורות

עריכה

<< לפרק הקודם (החוויה)         | ^ בחזרה לעמוד הראשי |         לפרק הבא (מילון המושגים) >>